עזיבת חבר את הקיבוץ אינה מפקיעה מאליה את חברותו בקיבוץ

השופטת א' חיות:

5129371

           זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי), בו נקבע כי המשיבה הינה חברת הקיבוץ בית ניר המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: הקיבוץ), כי חברותה בקיבוץ לא פקעה וכי ככל שהקיבוץ התיימר להפסיק את חברותה נעשה הדבר שלא כדין.

העובדות הצריכות לעניין

1.        המשיבה, בת למייסדי הקיבוץ, גדלה והתגוררה בו מאז שנולדה ושבה להתגורר בו עם תום שירותה הצבאי. כשנתיים לאחר מכן, באסיפת חברים שהתקיימה ביום 20.9.1987, התקבלה המשיבה כחברת קיבוץ ובשנת 1988 החלה ללמוד ארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל שבירושלים. במהלך לימודיה התגוררה המשיבה בירושלים אך בסופי השבוע ובחופשות מן הלימודים שבה לחדרה שבקיבוץ. הקיבוץ אף נשא בעלות לימודיה בארבע השנים הראשונות, אך בחלוף תקופה זו נמסר לה כי מצבו הכלכלי של הקיבוץ אינו מאפשר את מימון יתרת הלימודים. מכתב בעניין זה נשלח לבצלאל ביום 14.9.1992 על ידי מזכיר הקיבוץ בו הובעה תיקווה "כי תימצאנה דרכים נוספות על מנת ש[המשיבה] תוכל לסיים את לימודיה". כחודשיים לאחר מכן, ביום 21.11.1992 התקיימה בקיבוץ אסיפה כללית בה הודע לחברים כי המשיבה לא קיבלה את אישור הקיבוץ להמשיך בשנת הלימודים החמישית. באותה אסיפה התקבלה החלטה כי המשיבה תלמד בשנה החמישית במעמד של "חברה בחופש" וכי הקיבוץ יעמיד לרשותה בתקופה זו חדר למגורים, אך היא תישא ביתר הוצאות מחייתה. לימודי השנה החמישית נפרשו על פני שנתיים והמשיבה סיימה את לימודיה בשנת 1994. במהלך שנתיים אלו עבדה המשיבה למחייתה וכמו בשנות לימודיה הקודמות התגוררה בחדר שהועמד לרשותה בקיבוץ במהלך חופשותיה מן הלימודים. משהחלה להתמחות במשרד בתל-אביב ואחר כך בבאר-שבע ובירושלים חדלה המשיבה להתגורר בחדר שבקיבוץ וכך היה לאורך כל תקופת התמחותה שהתארכה עד נובמבר 1996, בשל מחלת עור ומשבר נפשי בהם לקתה באותה התקופה. משסיימה המשיבה את ההתמחות שבה להתגורר בקיבוץ והחלה לעבוד במפעל תכשיטים שבו, השייך להוריה. עם שובה לקיבוץ ולהבדיל מחברי קיבוץ אחרים, נדרשה המשיבה לשלם דמי שכירות עבור החדר שבו התגוררה ולא ניתן לה תקציב חודשי. המשיבה מצידה לא העבירה את משכורתה לידי הקיבוץ כנדרש מן החברים. באוגוסט 1998 חדלה המשיבה לשלם שכר דירה וביום 21.11.1999 שלח אליה המערער 2, יו"ר הועד הממונה של הקיבוץ, דרישה לתשלום חובותיה והתראה לפינוי מן החדר שבו התגוררה. או-אז פנתה המשיבה לקבלת ייעוץ משפטי ובעקבותיו הודיעה לקיבוץ כי היא רואה עצמה כבעלת זכויות של חברת קיבוץ מן המניין, לרבות זכות מגורים ללא תשלום. הקיבוץ טען מצידו כי המשיבה עזבה את הקיבוץ עוד בשנת 1993 וכי החל מאותה שנה אין היא חברה בו עוד. בעקבות חילוקי דעות אלה הגישה המשיבה תובענה נגד הקיבוץ בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובה עתרה, בין היתר, למתן סעד הצהרתי על דבר היותה חברת הקיבוץ. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בפסק דינו מיום 8.2.2004 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה וקבע כי המשיבה אכן חברה בקיבוץ. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח החלטת האסיפה הכללית מיום 21.11.1992, לפיה אושר למשיבה ללמוד במעמד של "חברה בחופש" למשך שנה, רשאי היה הקיבוץ לשוב ולשקול את מעמדה בקיבוץ בתום אותה שנה, בכפוף למתן זכות טיעון, אך הקיבוץ לא קיים כל הליך פורמלי להפסקת חברותה ולמחיקתה מפנקס החברים, כנדרש על פי סעיף 36 לתקנות האגודה של הקיבוץ (להלן: התקנון או תקנון הקיבוץ). עוד קבע בית המשפט כי המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם מקרים מצומצמים ונדירים אשר בהם פוקעת החברות בקיבוץ מאליה ללא הליך פורמלי, לפי סעיף 35 לתקנון. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן לקבוע שהיתה עקירת מקום מגורים ברמה הטוטאלית הנדרשת, בקבלו את גרסת המשיבה לפיה בתקופת התמחותה היא ויתרה על חדרה בקיבוץ באופן זמני בלבד. כמו כן, קבע בית המשפט כי בתום אותה תקופה המשיכה המשיבה להיות חלק מהמרקם הפיזי והחברתי של הקיבוץ, אף שלא התקיימו לגביה ההיבטים הפורמאליים הנלווים לחברות כגון העברת המשכורת מצידה וקבלת תקציב חודשי ודירת המגורים מצד הקיבוץ. לבסוף קבע בית המשפט כי המשיבה היתה מודעת לכך שקיימת אי בהירות לגבי מעמדה בקיבוץ אך קיבל את גירסתה כי לא נאבקה על זכויותיה בשל מצבה הבריאותי והנפשי ולפיכך, כך קבע, אין הדבר מהווה ראיה לעקירה מן הקיבוץ. בשל כל הטעמים הללו נעתר כאמור בית משפט קמא לתובענת המשיבה ופסק כי הינה חברת קיבוץ, וכי חברותה בו לא הופסקה על ידי חבריו ואף לא פקעה מאליה.

           מכאן הערעור שבפנינו.      

טענות הצדדים בערעור

3.        בפתח הערעור מציינים המערערים כי יש לבחון את תביעת המשיבה כחלק ממכלול של תביעות המוגשות נגד הקיבוץ נוכח הליך ההפרטה אותו הוא עובר בשנים האחרונות, הליך אשר במסגרתו מוקנות זכויות קנייניות לחברים. טוענים המערערים כי תביעות ממין זה המוגשות על ידי אנשים שאינם חברי הקיבוץ ואשר לא תרמו ליצירת נכסיו, מאיימות על קיומה ועל עתידה של התנועה הקיבוצית וכי אין להתייחס אל הקיבוץ בהקשר זה כאל "כיס עמוק". המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבה לא מיצתה את ההליכים העומדים לרשותה טרם שפנתה לבית המשפט המחוזי בעתירה לסעד הצהרתי, וטעם זה לבדו הצדיק לדידם דחיית התובענה על הסף. בעניין זה מפנים המערערים לסעיפים 79 ו-111 לתקנון הקיבוץ לפיהם חבר קיבוץ רשאי לערער על החלטת מוסדות הקיבוץ בפני האסיפה הכללית וכן להגיש ערר למוסדות הקיבוץ הארצי השומר הצעיר - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: תנועת הקיבוץ הארצי). המערערים אף מפנים לסעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: תקנות האגודות השיתופיות), לפיו מוסמך רשם האגודות השיתופיות להורות לאגודה לתקן את הרישום בפנקס החברים וכן לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות המסמיכו לדון כבורר בסכסוכים בין חברים, או מי שהיו חברים, באגודה. לטענת המערערים העובדה שהמשיבה לא פנתה למוסדות אלו מלמדת כי היא לא ראתה את עצמה כחברת קיבוץ. עוד טוענים המערערים בהקשר זה כי העובדה שבית משפט קמא בחר להכריע בתובענה במקום להותיר את ההכרעה בסוגיית חברותה  של המשיבה למוסדות המוסמכים הנ"ל, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה יש לנהוג צמצום וריסון בכל הנוגע להתערבות חיצונית בהחלטות של אגודות שיתופיות.

4.        לגופו של עניין טוענים המערערים כי ארבע עילות שונות מבססות את המסקנה שחברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה או הופסקה, וכולן הוכחו במקרה דנן. ראשית, כך טוענים המערערים, חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה מאליה ללא צורך בקיומו של הליך פורמלי כלשהו, וזאת בהתאם להוראת תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות ולסעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ משום שכבר משנת 1988 חל, לטענת המערערים, ניתוק בין המשיבה לקיבוץ, שהפך מוחלט בשנת 1993 עת עקרה מהקיבוץ מרצונה החופשי. בהקשר זה מצביעים המערערים על כך שהמשיבה לא התגוררה בקיבוץ מאז ינואר 1993 ועד נובמבר 1996; על כך שלאחר שובה שכרה דירה בתשלום וקיבלה טיפולים רפואיים מחוץ לקיבוץ, שלא באמצעותו, וכן על כך שלא קיימה התחייבויות המוטלות על חברים לפי התקנון ואף לא פנתה אל הקיבוץ בבקשה שיקיים כלפיה את ההתחייבויות המוטלות עליו כלפי חבריו. שנית טוענים המערערים, כי כשם שניתן ללמוד מהתנהגותו של אדם על דבר היותו חבר באגודה, בהתאם לסעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות ולסעיף 34 לתקנון הקיבוץ, כך ניתן להסיק מהתנהגותו גם על פקיעת חברותו. בענייננו, כך טוענים המערערים, במשך כעשר שנים נהגו המשיבה והקיבוץ האחד כלפי השניה כאילו המשיבה אינה חברת קיבוץ, ומכך ניתן להסיק כי חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה. שלישית נטען על ידי המערערים, כי חברותה של המשיבה פקעה מכוח תקנה 5(א)(3) לתקנות האגודות השיתופיות, שכן חדלו להתקיים בה הסגולות הנדרשות לצורך היותה חברת קיבוץ. רביעית טוענים המערערים, כי בהתאם לסעיף 119 לתקנון הקיבוץ ובהתאם להלכה הפסוקה, תקנון הקיבוץ מהווה חוזה בין האגודה לחבריה, וזה בוטל עקב הפרתו על ידי המשיבה.

           בשל כל הטעמים הללו טוענים המערערים כי חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה מאליה, בלא שנדרש הליך פורמאלי בעניין זה. לחלופין טוענים המערערים, כי אף אם נחוץ היה קיומו של הליך פורמאלי להפסקת חברותה של המשיבה בקיבוץ, הרי שהליך כזה התקיים בינואר 1993, עת נמחקה המשיבה מפנקס החברים. בעניין זה מזכירים המערערים את הוראת סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות לפיה פנקס החברים מהווה הוכחה לכאורה לגבי תאריך קבלתו של חבר לאגודה וכן לגבי התאריך שבו חדל להיות חבר בה. המערערים טוענים כי לא הודיעו למשיבה מראש על דבר מחיקתה מהפנקס משום שסברו כי היא עזבה את הקיבוץ מרצונה החופשי עוד קודם לכן. אשר לתקופה בתום ההתמחות בה שבה המשיבה להתגורר בקיבוץ טוענים המערערים, כי המשיבה חתמה על הסכם השכירות מרצונה החופשי, וכי היה על בית משפט קמא לדחות את גירסתה כי לא התנגדה לדרישת הקיבוץ לתשלום שכר דירה מפאת מצבה הבריאותי והנפשי. המשיבה, כך נטען, לא הציגה מסמכים רפואיים שהיה בהם לתמוך בגירסתה זו ומכל מקום, בני משפחתה מתגוררים בקיבוץ ויכולים היו לסייע לה בקשייה הנטענים. עוד טוענים המערערים כי המשיבה לא הוכיחה את הטענה שהקיבוץ דחה את בקשותיה להעביר אליו את משכורתה, והם מוסיפים וטוענים כי העברת משכורת, קבלת תקציב חודשי מהקיבוץ ותשלום דמי שכירות הינם היבטים מהותיים מהם ניתן להסיק על היחסים בין הצדדים וזאת בניגוד לקביעת בית משפט קמא לפיה מדובר בהיבטים פורמאליים בלבד. בהקשר זה מפנים המערערים לפסיקה הקובעת כי אי העברת הכנסות לקופה המשותפת מהווה עילה להפסקת חברות בקיבוץ ועוד הם טוענים כי במקרה דנן התקיימו מספר עילות להפסקת חברותה, כמפורט לעיל ועל כן הדברים הינם בבחינת קל וחומר. כן טוענים המערערים כי בניגוד לטענת המשיבה, העובדה שטרם שולמו לה דמי עזיבה אין בה משום ראיה לכך שלא עזבה את הקיבוץ, אלא לכל היותר ניתן ללמוד מכך כי ההתחשבנות הכספית בין הצדדים לא הושלמה. עוד טוענים המערערים כי נוכח הקשר האישי בין החבר לאגודה אכיפת חברותה של המשיבה על הקיבוץ הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין ועל כן, היה על בית משפט קמא לדחות את התובענה בהתאם לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: חוק החוזים - תרופות). המערערים מציינים בהקשר זה כי בתקופה בה נדונה התובענה בבית משפט קמא שבה האסיפה הכללית ודנה בעניינה של המשיבה והוחלט שלא לקבלה כחברה בקיבוץ. מכאן למדים המערערים כי כפיית קבלתה של המשיבה לקיבוץ מנוגדת לרצון חבריו.

5.        המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוענת כי אין מקום להתערב בו. ראשית טוענת המשיבה כי המערערים לא הציגו כל ביסוס ראייתי לטענתם שהתכלית שעמדה בבסיס הגשת התביעה על ידה היא קבלת הטבות כלכליות מהקיבוץ. שנית טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענתם המקדמית של המערערים בדבר אי מיצוי הליכים ולו משום שטענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.2.2002, אותה לא צרפו המערערים לערעורם ועליה בחרו שלא לערער. המשיבה טוענת כי יש לדחות טענה זו אף לגופה שכן עניינם של סעיפי התקנון אליהם מפנים המערערים הוא ערעור על החלטות של רשויות הקיבוץ ואילו במקרה דנן לא התקבלה כל החלטה בעניינה. כן טוענת המשיבה כי במקרה דנן לא חל סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות שכן הסכסוך דנן אינו נוגע ל"עסקי האגודה", כנדרש בסעיף זה.

           לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הקיבוץ הוא ביתה היחיד מאז ומעולם וכי מיום שסיימה את התמחותה היא מתגוררת בו ומתפרנסת בדוחק מהמשכורת שהיא מקבלת עבור עבודתה במפעל התכשיטים. עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיימות בענייננו העילות להפסקת חברות להן טוענים המערערים. המשיבה מדגישה כי בהתאם להלכה הפסוקה חברות באגודה שיתופית אינה נפסקת באופן אוטומטי מכוח התנהגות, ללא קיומם של ההליכים הפורמאליים הנדרשים לכך ומכל מקום, היא שבה וטוענת כי לא ניתקה עצמה מהקיבוץ בשום שלב וכי גם בתקופת התמחותה הגיעה לקיבוץ מדי שבוע, אך נעתרה לבקשת הקיבוץ להחזיר את החדר שהועמד לרשותה, לאחר שהובטח לה שעם סיום ההתמחות תקבל חדר אחר תחתיו. כן שבה המשיבה וטוענת כי כאשר חזרה לקיבוץ עם סיום התמחותה לא עמדה על זכויותיה כחברת קיבוץ עקב מצבה הבריאותי והנפשי באותה תקופה. אשר לטענה כי חברותה פקעה משהופרו ההסדרים החוזיים בינה לבין הקיבוץ טוענת המשיבה כי היא ביקשה להעביר לקיבוץ את משכורתה ולמלא את כל חובותיה כלפיו אך הקיבוץ דחה את הצעתה, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו. המשיבה אף טוענת כי הטענה האחרונה, כמו גם הטענה שחדלו בה הסגולות הנדרשות לחברת קיבוץ, לא הועלו בפני בית משפט קמא ועל כן יש לדחותן על הסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הטענה שמחיקת שמה מפנקס החברים הינה הליך פורמלי שהיה בו להפסיק את חברותה. לטענת המשיבה מחיקת שמה מפנקס החברים נעשתה בניגוד להחלטת האסיפה הכללית מנובמבר 1992, על פיה אושר לה מעמד של "חברה בחופשה" לשנה ובניגוד לאישור בכתב ובעל-פה להמשך לימודים, שניתן לה על ידי מזכיר הקיבוץ בסוף אותה שנה. עוד נטען, כי כלל לא הוברר מי מחק את שמה מפנקס החברים וכי על כל פנים ברור כי הדבר נעשה בחוסר סמכות. עוד טוענת המשיבה כי הקיבוץ לא התריע בעדה כי בכוונתו לנקוט בהליכים לביטול חברותה בו, כי לא ניתנה לה זכות טיעון בעניין זה וכי לא קיבלה כל הודעה רשמית לפיה חדלה להיות חברה בקיבוץ. בהקשר זה טוענת המשיבה כי דבר קיומה של האסיפה מנובמבר 1992 ודבר מחיקתה מפנקס החברים לא נודעו לה כלל עד להגשת התובענה שבכאן.

           מטעמים אלה טוענת המשיבה כי מחיקת שמה מפנקס החברים בקיבוץ בטלה מדעיקרא והיא אף מבקשת לראות בה משום עבירה פלילית של זיוף. עוד טוענת המשיבה כי העובדה שמעולם לא ביקשה מהקיבוץ "דמי עזיבה" והקיבוץ מצידו מעולם לא הציע לשלמם מעידה שהקיבוץ לא ראה בה כמי שחדלה להיות חברה בו. כן טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המערערים הוצגו על ידה בבית משפט קמא אישורים רפואיים בדבר מחלתה וכי עדותה בעניין זה לא נסתרה. לבסוף טוענת המשיבה כי טענת המערערים לפיה החליטה אסיפת החברים של הקיבוץ במהלך הדיון בבית המשפט שלא לקבלה כחברה בו, נעדרת כל תימוכין וכי על כל פנים החלטה כזו עומדת בסתירה להחלטת אסיפת החברים משנת 1987 לקבלה כחברה בקיבוץ.

דיון

6.        התאגדות משפטית על דרך של אגודה שיתופית מאפשרת מגוון רב של חיבורים אנושיים ובהם: קיבוץ, מושב שיתופי, אגודה יצרנית שיתופית, אגודה צרכנית שיתופית, אגודה שיתופית לתחבורה ועוד. על דרך ההכללה ניתן לומר כי האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים בו מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים. מבנה זה מחייב "עזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם" (סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות; כן ראו: ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2), 419, 425 (1995); ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות ע"א 10419/03, תק-על 2005(3) 2876, פסקה  10 (2005) (להלן: פרשת דור)). התוקף המשפטי של האגודה השיתופית, כמו גם הסמכויות של מוסדותיה, הזכויות והחובות של חבריה וההוראות בעניין קבלת חברים חדשים ובעניין פקיעתה של החברות, מוסדרים כולם בפקודת האגודות השיתופיות, בתקנות שהותקנו מכוחה וכן בתקנון של כל אגודה ואגודה. קיבוץ בית ניר התאגד כאגודה שיתופית. בקיבוץ באשר הוא קיבוץ בולטים במיוחד מאפייניה של האגודה השיתופית, ונהוג לתארו כמעין "משפחה גדולה". עמד על כך בית משפט זה באומרו:

הקיבוץ הוא צורת חיים מיוחדת במינה. הוא מהווה חברה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית של חבריו. שורר בו שוויון מוחלט בין החברים, גברים ונשים, ושיתוף בכל שטחי הייצור והצריכה כשכל אחד נותן לפי יכלתו ומקבל לפי צרכיו. מבחינה זו הקיבוץ אינו אלא משפחה גדולה החיה חיים משותפים על בסיס של שוויון ועזרה הדדית. קניניה מוקנים לכלל ו"בן משפחה" בודד אין לו רכוש משלו. פרי עמלם והכנסותיהם של "בני המשפחה" זורמים לקופה אחת וכל צרכיהם ניתנים להם ממנה" (ע"א 209/65 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף, פ"ד כ(2) 393,  400 (1966); וראו גם בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הועדה  המחוזית  לתכנון ולבניה פ"ד מז(3), 741 , 746-747 (1993)).

המערערים בטיעוניהם ציינו אמנם כי קיבוץ בית ניר, כמו קיבוצים נוספים, עובר בימים אלו שינויים שעיקרם "העברת האחריות ההדדית מהכלל אל הפרט, והקניית זכויות קנייניות בהם לחברי הקיבוץ, ובכללם שיוך נכסי המגורים לקיבוץ", אך שינויים אלו טרם באו לידי ביטוי בתקנון הקיבוץ כפי שהוצג בפנינו ועל כן, נוסיף ונתייחס אליו כאגודה שיתופית המחוייבת לעקרונות היסוד של הקיבוץ כמתכונתו מימים ימימה.