ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
|
8023-17
03/12/2018
|
בפני הרכב השופטים:
1. נ' הנדל 2. ג' קרא 3. א' שטיין
|
- נגד - |
המערערים:
1. עזבון המנוח פלוני 2. פלוני
עו"ד ד"ר דוד שרים; עו"ד ליאת שחר
|
המשיבים:
1. פלונית 2. משרד הבריאות
עו"ד אבי בנבנישתי
|
פסק דין |
- אם הטביעה למוות את בנה הפעוט, בן ה-4.5, וניסתה להתאבד ללא הצלחה. מצבה הנפשי המעורער, שהידרדר על רקע חששה לגורלו המר של בנה, הובילו אותה לבצע את המעשה הנורא (להלן: מעשה ההמתה). האם הורשעה וריצתה תקופת מאסר של שמונה שנים, אשר בסופה שמה קץ לחייה. המערער 2 (להלן: המערער), שהיה נשוי לה בעת מעשה ההמתה והתגרש ממנה לאחר מכן, הגיש בשמו ובשם עזבון הפעוט המנוח תביעה נזיקית שעניינה רשלנות רפואית כנגד המשיבה 1, היא הפסיכיאטרית שטיפלה באם עובר למעשה, וכנגד המשיב 2, משרד הבריאות, בתוקף היותו אחראי על שירותי הרפואה הנפשית בקהילה.
תביעה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 15002-06-13), וזאת על בסיס התשתית העובדתית שהונחה לפניו והמסקנות המשפטיות העולות ממנה, שעיקרן הוא שלא ניתן היה לצפות את מעשה ההמתה; לא הייתה התרשלות באבחון ובטיפול שניתן לאם; ולא קיים קשר סיבתי בין הטיפול הפסיכיאטרי שניתן לאם לבין מעשה ההמתה. מכאן הערעור המונח לפנינו.
- מדובר במקרה קשה וטראגי. יחד עם זאת, מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא, שלפיה לא הוכחה רשלנות בנסיבות העניין, מעוגנת היטב בממצאים העובדתיים. בא כוח המערער אמנם העלה הסתייגויות לגבי הכללים שקבע בית משפט קמא והשלכותיהם על היקף האחריות של רופאים פסיכיאטרים, אך הסתייגויות אלו עשויות להיות מתאימות למקרים גבוליים ולא למקרה המונח לפנינו, ועל כן ניתן ורצוי להשאיר את העניין לעת מצוא.
לצד זאת, אני סבור שיש להתערב בשתי נקודות שאין בהן כדי להשפיע על התוצאה המהותית שאליה הגיע בית משפט קמא. הנקודה הראשונה היא הקביעה שיש לייחס למערער ולאם המנוחה אשם תורם. קביעה זו איננה נדרשת במקרה הפרטני, היא אף שגויה מבחינה עיונית – ודינה להתבטל. בית המשפט המחוזי קבע באופן חד משמעי וללא התלבטויות במהלך הדרך, כי המשיבים לא התרשלו בתפקידם. במקרה כזה, לא ברור מדוע נדרשת שאלת האשם התורם, מקום שבו המזיק כלל לא נושא באחריות נזיקית, שכן אין צורך לבצע חלוקה של אחריות שממילא איננה קיימת. כך במיוחד במקרה כגון דא, שנסיבות חייו של המערער קשות דיין, ואין צורך להכביד עליהן בנטל נוסף שאינו חייב לשאת בו מבחינה משפטית.
הנקודה השנייה נוגעת להוצאות שהשית בית המשפט המחוזי על המערער – 30,000 ש"ח. בפסק הדין קמא צוין, לאחר הדיון באשם התורם המוזכר לעיל, כי הוצאות אלו נפסקו על רקע המלצת בית המשפט למערער לחזור בו מתביעתו פעם אחר פעם, וסירובו של המערער לכך. נראה כי מדובר בסכום גבוה בנסיבות העניין, ולא מפני שההוצאות אינן ריאליות, אלא שבנסיבות המקרה ניתן להבין לליבו ולנפשו של המערער, המתמודד עם מקרה לא שגרתי המורכב מממדים רבים, בכך שבחר לדבוק בתביעתו. על כן נראה כי מוטב היה להימנע מהטלת הוצאות שכאלו.
- סוף דבר: הערעור נדחה, פרט לכך שלא ייעשה צו להוצאות בהליך קמא וכך גם בהליך דנן.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד
יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת