עזבון המנוח אלקיעאן נאצר ואח' נ' מדינת ישראל- המשרד לבטחון פנים ואח'

החלטה

עזבון המנוח אלקיעאן נאצר ז"ל ויורשיו (להלן: התובעים), הגישו תביעת נזיקין זו, שעניינה אירוע מיום 24.7.03, במהלכו רכב פרטי שבו נהג המנוח - אלקיעאן נאצר, נתבקש על ידי שוטרי מג"ב לעצור לצורך בדיקה, בשל כך שנחשד בהסעת שוהים בלתי חוקיים.

הנתבעת 1, מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים. הנתבע 2 שימש במועד הרלוונטי כשוטר מג"ב, שלקח חלק באירוע, יחד עם שוטרים נוספים. במהלך אותו אירוע, כך נטען, נורה המנוח על ידי הנתבע 2 וכתוצאה מן הירי, נהרג המנוח.

במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגד הנתבע 2 ובו הואשם בהריגת המנוח, זוכה הנתבע 2 מאשמה ונקבע, כי הנתבע 2 פעל בנסיבות של הגנה עצמית (ת.פ. 8200/03 מדינת ישראל נ' ארלכס בן יצחק דיגודקר).

בכתב ההגנה ובהודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שהוגשה מטעם המשנה לפרקליט המדינה במסגרת התביעה דכאן, נטען (להלן: "ההודעה" או "הודעת החסינות"), כי לנתבע 2 עומדת חסינות עובד ציבור, על פי הוראת סעיף 7א לפקודה.

לפיכך בקשו הנתבעים את מחיקתו של נתבע 2 מכתב התביעה.

בסוגיה זו אדון להלן.

ב"כ התובעים הגיש תגובתו להודעה ולפיה, מתנגד הוא להחלת הוראת סעיף 7א לפקודה, שכן לטענתו לא מתקיימים תנאי החסינות הקבועים בסעיף ועל ההליכים, להתנהל נגד שני הנתבעים, גם יחד. כמו כן מבקש ב"כ התובעים לדחות על הסף את טענת החסינות משום היותה טורדנית, קנטרנית, מוגשת בחוסר תום לב ובשל פגיעתה בזכות התובעים לנהל ההליך באופן יעיל.

בתשובה לתגובת התובעים, מבקשת הנתבעת 1 להבהיר, כי בין שהנתבע 2 יהיה צד להליך ובין אם לאו ,הודעת החסינות אין בה משום הכרעה לגופו של עניין בנוגע להתנהלות הנתבע 2, אלא אך קביעה שיפוטית כי הדיון המשפטי יתקיים בין התובעים לבין המדינה בלבד וזו נוטלת על עצמה את האחריות למעשי השלוח – הנתבע 2.

עיקרי טענות הצדדים:

לטענת המדינה הכרעת הדין שניתנה במסגרתו של ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע 2, הינה הכרעת דין מפורטת ומנומקת שבמסגרתה בחר ביהמ"ש לאחר שמיעת ראיות, לקבל את גרסתו העובדתית של הנתבע 2, כי בנסיבות העניין היה מדובר ברכב חשוד, בעל פוטנציאל לאירוע חבלני ולנתבע 2, לא היו אלטרנטיבות פעולה יעילות שבהן יכול היה לנקוט, על מנת להסיר הסכנה מעצמו ומהיושבים עמו ברכב.

שעה שאלו הן נסיבות המקרה, ניתן ורצוי להחיל את הוראת סעיף 7א לפקודה וכי אין מקום לקבוע קיומו של החריג לחסינות, הדן, כך לטענת המדינה, במעשה שנעשה על ידי עובד ציבור ביודעין, בכוונה לגרום נזק או מתוך שוויון נפש כלפי האפשרות לגרום נזק במעשה האמור.

התובעים טוענים מנגד, כי לא ניתן להכריע בסוגיה דנן טרם שמיעת/בדיקת ראיות התובעים, כל שכן לברר את סוגיית הרשלנות ו/או בחינת מעשיו של הנתבע 2. בנוסף נטען, כי אין לנתבעים אפשרות להסתמך על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע 2, שכן אי הרמת הנטל בהליך הפלילי, אינה מעידה בהכרח, על היעדר יכולת להרמת הנטל הנדרש בהליך האזרחי. זאת בשל הרף הראייתי השונה בכל אחד מן ההליכים הנזכרים.

על כך משיבה הנתבעת 1, כי אין כל קשר, בשלב מתן הודעת החסינות, בין נטל הראיה בהליך האזרחי לבין הנטל בהליך הפלילי, שכן דחיית התביעה נגד נתבע 2, אין בה קביעה או הכרעה לגופן של הטענות כנגד המדינה וכן, כי הודעת החסינות צריכה להיבחן על פי כללי המשפט המנהלי ובשלב זה אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לבחון האם המעשים המיוחסים לנתבע 2 נעשו על ידו במסגרת תפקידו, אם לאו, או בכוונה לגרום נזק וכיוב'.

לטענת הנתבעת 1, על ביהמ"ש לבחון בשלב זה אך את ההחלטה השלטונית, העומדת בבסיסה של הודעת החסינות וזאת, על פי כללי המשפט המנהלי.

דיון והכרעה:

בקשה זו מושתתת על הוראת סעיף 7א לפקודה והטענה העיקרית היא כי לנתבע 2 הוענקה חסינות מכוח הוראה זו, בהיותו עובד ציבור ובהיות המעשים המיוחסים לו, משום מעשים שנעשו במילוי תפקידו.

ראשית, סבורתני כי יש ממש בטענת הנתבעת 1 בכל הנוגע לטיב ואופי הביקורת השיפוטית אשר יש להחילה על הודעת המדינה. סבירות ההודעה צריכה להיבחן בכלים של ביקורת מנהלית (ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל בבר"ע (ירושלים) 660/08 הולנדר נ' משעול (פורסם בתקדין)).

על ביהמ"ש לערוך בשלב זה אבחנה ברורה, בין שלב בירור התובענה לגופה לבין שלב מקדמי זה, שענייננו בירור קיומו או היעדרו של פגם בהחלטת המדינה להכיר בחסינותו המקצועית של עובד מדינה.