עזבון המנוח -חנוכייב ישראל נ' מרדכייב ואח'

פסק דין

א. כללי

בפני תביעת אלמנת המנוח - חנוכייב ישראל יליד 25/9/1951 ועזבונו, שנהרג בתאונת דרכים ביום 30/8/03, עת נסע ברכב נהוג בידי הנתבע 1. התובעת 2 הנה אלמנתו של המנוח ואילו הנתבעת 2 - החברה המבטחת, של הרכב המעורב.

התובעת, שהינה יורשתו היחידה של המנוח, הגישה את תביעתה הן בשם עזבונו של המנוח והן כמי שתלויה בו. הנתבעת 2 לא חלקה על עצם חבותה לתשלום נזקי התובעים, הגם שטענה כי עסקינן בתאונה בעבודה והמחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה לעניין גובה הנזק ואופן חישובו , לרבות בסוגיית "הניכוי מן הניכוי".

בתביעת האלמנה כעזבונו של המנוח, חושבו על ידי ב"כ התובעים, ראשי הנזק שלהלן:

א. אבדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות".

ב. הפסדי תמיכה מקצבת זקנה והשלמת הכנסה.

ג. הוצאות קבורה ומצבה.

ד. נזק לא ממוני.

ואילו בתביעת האלמנה כתלויה חושבו ראשי נזק שלהלן:

א. הפסדי תמיכה מהכנסת המנוח עד גיל פרישה מעבודה.

ב. הפסדי קצבת זקנה והשלמת הכנסה עד תום תוחלת חיי המנוח.

ג. אבדן שרותי בעל –תמיכה ועזרה בעבודות משק הבית.

ב. רקע נורמטיבי- היחס בין תביעת התלויה לתביעת העיזבון

מאחר שבמהלך ברור התביעה נפסקו, לא אחת, הלכות משפטיות, בעניין האופן הנכון בו יש ליישם עקרונות פרי חוק ופסיקה לענין היחס שבין תביעת האלמנה כתלויה לתביעתה כעזבונו של המנוח, אפשרתי לב"כ הצדדים לתקן כתבי טענותיהם, שחייבו, בין היתר, עריכת התאמות מתבקשות, לראשי הנזק ואופן חישובו. בתוך כך, הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 11.2.09 לאחר שאפשרתי לתובעת, לתקן ברביעית את כתב התביעה ולכלול במסגרת ראשי הנזק הנתבעים הפסדי תמיכה מקצבת זקנה לעתיד.

ככלל יאמר כי עד לפסיקתו של המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין בעניין עזבון המנוח דוביצקי (ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ. רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008), נהוג היה, תוך יישום הלכת הניכוי לחשב את תביעת התלויים לחוד, את תביעת העזבון לחוד, ולפסוק, באופן מעשי, על פי הגבוה "מבין השניים". בפסק הדין, מסביר בית המשפט, מדוע אין לדבוק עוד בהלכת הניכוי כפי שיושמה בעבר, ומדגיש כי מן הראוי "להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר".

לאחרונה בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר ואח' (טרם פורסם, 7.9.2010), תוך התיחסות לאופן בו יושמה הלכת הניכוי בעבר, חוזר המשנה לנשיאה, כב' הש' ריבלין ומבהיר:

"...לדרך חישוב זו אין כמובן עוד מקום. חישוב הפיצוי לתלויים שהם גם יורשים בדרך של פסיקת "הגבוה מבין השניים" מקורה ברעיון שזכה ליישום ארכאי ......פסיקת "הגבוה מבין השניים" משקפת את הגישה שלפיה הפיצוי לעיזבון מהווה יתרון חומרי עבור התלויים-היורשים, ומכאן שיש לנכותו מתביעת התלויים – או לנכות את תביעת התלויים מתביעת העיזבון, על-פי הגבוה מביניהם. אלא שלהשקפה זו, כפי שיושמה, נכרך קושי רעיוני ומעשי של ממש משהביאה לפיצוי חסר. בפסקי הדין בעניין דוביצקי ובענין צרור.......נקבעה דרך שונה לחישוב היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון... עם זאת, יש להבטיח מניעת כפל פיצוי בגין ראשי נזק "חופפים", מצד אחד, ומניעת פיצוי בחסר לגבי ראשי נזק שאינם ב"מתחם החפיפה", מצד אחר. אובדן שירותים הוא נזק שנגרם לתלויים בלבד (ולא לעיזבון, שכן המנוח, שהעזבון בא בנעליו, אינו מפסיד את שירותיו-שלו, אותם היה נותן לאחרים); מנגד, נזק בלתי ממוני הוא נזקו של העיזבון בלבד. ניכוי הפיצוי בגין נזק לא ממוני מתביעת התלויים, שבגדרה לא ניתן פיצוי על ראש נזק זה, יוצר פיצוי בחסר. כך גם לגבי ניכוי הפיצוי בגין אובדן שירותים מתביעת העיזבון" (פסקה 8 לפסה"ד).

בית המשפט בעניין דוביצקי הדגיש כי אין המדובר בשינוי של עיקרון הניכוי אלא בתיקון משגה שדבק ביישומו (פיסקה 16 לפסה"ד).

זאת ועוד, בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (טרם פורסם 16/11/08) פסק כב' השופט א' גרוניס, כי יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה כנזק בר פיצוי, בהיותה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זיקנה, ובלשונו: