עז. חלובה ואח' נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

בקשת נתבעת לסילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות לפי תקנה 101 [א] [3] לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 [להלן – "התקנות"].

רקע

1. המנוח משה חלובה ז"ל נהרג בתאונת עבודה מיום 26.10.95. התאונה כאשר עשה המנוח שימוש במכונת קידוח המותקנת על משאית, תוך כדי כך אירעה מפולת בקיר החפירה, זו פגעה במנוח וגרמה למותו [להלן – "התאונה"].

2. ביום 11.9.02, סמוך להתיישנותה, הגישו התובעים תובענה כנגד האחראים הנזיקיים: הבעלים של המקרקעין, הקבלנים המבצעים וחברת הפיקוח [להלן – "התביעה" או "העילה הנזיקית"]. התובעים נמנעו מהוספת עילה חלופית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים" ו - "עילת פלת"ד"]. בהתאם אף לא תבעו את מבטחת המשאית, היא האחראית לפי חוק הפיצויים והמבקשת בבקשה הנוכחית [ראו ת.א. [של – ת"א] 201234/02].

3. כב' השופטת טולקובסקי שדנה בתביעה מצאה כי התאונה אירעה ונגרמה עקב שימוש בכוח המכני של המשאית כשזו לא שינתה את ייעודה המקורי, הכל לפי החזקה המרבה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. על כן פסקה כי התאונה הינה תאונת דרכים ולאור עקרון ייחוד העילה - דחתה את התביעה בפסק דינה המפורט מיום 15.5.06.

4. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי [ע"א 2818/06, להלן – "הערעור"]. במסגרת זו ביקשו להוסיף עילה לפי חוק הפיצויים ולצרף את המבקשת, מבטחת המשאית, כנתבעת. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם זו ביום 11.12.09. ביום 13.2.11 דחה בית המשפט המחוזי גם את הערעור עצמו [להלן – "פסק הדין בערעור"].

5. בין לבין, ביום 19.6.08, הגישו התובעים את התובענה הנוכחית בעילת פלת"ד והפעם תבעו את המבקשת. עולה כי התובענה הוגשה בחלוף למעלה מ – 12 שנים ממועד התאונה.

6. המבקשת עתרה בהזדמנות הראשונה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה התיישנה התובענה עוד ביום 26.10.02, בחלוף 7 שנים מהתאונה.

7. התובעים אינם חולקים על עצם תקופת ההתיישנות החלה על תביעתם הנוכחית אך לטענתם אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה התנהלה התביעה הנזיקית מיומה הראשון ועד כולל מתן פסק דין חלוט בערעור.

8. לבקשת התובעים ובהסכמת המבקשת, המתין בית משפט זה עד להכרעה בערעור. כעת הגיעה העת לדון ולהכריע בבקשה.

דיון

התיישנות – כללי

9. סילוקה של תביעה על הסף בכלל ובפרט מחמת התיישנות מחייב את בית המשפט לזהירות מיוחדת לאור התוצאה ה"סופנית", הנועלת את שערי בית המשפט בפני תובע, טרם התקיים דיון לגופה של תביעה וזאת אך ורק עקב חלוף הזמן.

10. דיני ההתיישנות באים לאזן בין אינטרסים נוגדים של מזיק, ניזוק והציבור כולו:

"הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי-מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. הגינות כלפי הניזוק משמעה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי, ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבור הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" [השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח [4] 554, 558 – 559].

11. לאיזון זה יש להוסיף את זכות הגישה לערכאות ואת משקלה החוקתי יצירי הפסיקה. הזכות ומשקלה מקרינים על צמצום פרשני של מנגנון ההתיישנות:

"קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן. והכל "תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה" כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אברהם נ' רשאד [השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03, אלנקווה נ' הול"ל ירושלים, מתוך מאגר נבו, להלן – "הלכת אלנקווה"].

עילת תובענה לצורך סעיף 6 לחוק ההתיישנות

12. סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 [להלן – "חוק ההתיישנות"] קובע :