עותר אינו זכאי להוצאות אם לא הוכיח כי הגשת העתירה הביאה לקבלת הסעד

1.        ההליך שבכותרת נמחק ביום 7.11.06, לבקשת העותרת (החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ). העותרת עמדה על הוצאותיה ובלי הדין קיבלו הזדמנות להגיש טענות בנדון. העמדות הוגשו (בהמשך גם להחלטתי מיום 23.10.06), וכעת הגיעה עת ההכרעה בעניין שנותר במחלוקת - הוא החבות בהוצאות המשפט.

העובדות וההליכים

2.        עניינה של העתירה היה בבקשת העותרת ממפלגת הליכוד (משיבה מס' 1) לפעול לביטול תיקון 13 לחוקת הליכוד (להלן" תיקון 13") ובבקשתה להורות למשיב 2, רשם המפלגות, להימנע מלרשום את התיקון. סעיף 139(א) לחוקת הליכוד קבע, עת הוגשה העתירה, כי "מועמדי הליכוד לכנסת ייבחרו בבחירות אישיות, שוות, ישירות וחשאיות על ידי כלל חברי המרכז". תיקון 13 האמור בחוקת הליכוד הוסיף את סעיף 139א, ולפיו "חבר הסיעה אשר הצביע בכנסת בניגוד לדרך הבחירה כאמור בסעיף 139, בלא שקיבל לכך את הסכמת מרכז התנועה - לא יוכל להגיש את מועמדותו בבחירות הבאות לרשימת הליכוד לכנסת".

3.        ביום 4.4.05 הוגשה העתירה שבכותרת ובה נטען כי יש לבטל את תיקון 13 לחוקת הליכוד שכן המדובר בתיקון בלתי חוקי, העומד בניגוד לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ומנוגד לתקנת הציבור. לב העתירה היא הטענה כי תיקון 13 אינו אלא השפעה בלתי לגיטימית ופסולה של מרכז המפלגה על חברי הכנסת מטעמה, תוך התערבות בשיקול הדעת של חברי הכנסת, וחובת האמון שלהם כלפי כלל הציבור. עוד נתבקשו בעתירה סעדים כנגד רשם המפלגות (משיב מס' 2) והיועץ המשפטי לממשלה (משיב מס' 3) שעניינם מחיקת רישום השינוי בחוקת הליכוד ואף מחיקת הליכוד ממרשם המפלגות. הוגשו תגובות מקדמיות מטעם בעלי הדין. משיבה מס' 1 - היא מפלגת הליכוד (וליתר דיוק, כאמור בתגובה זו, "הליכוד, תנועה לאומית ליברלית"), שיוצגה אותה העת על ידי עו"ד הברמן ועו"ד שור, ביקשה לקבל את העתירה ככל שדובר בסעד שעניינו ביטול סעיף 139א לחוקת הליכוד. לטענתה, קיים אמנם איזון בין חובת חבר הכנסת כלפי מפלגתו לבין חובתו כלפי כלל הציבור אולם תיקון 13 לחוקת הליכוד הפר איזון זה באופן קיצוני ועל כן ראויה פסיקת בית משפט זה שתכריז על פסילתו של סעיף 139א לחוקת הליכוד. סעיף 139א הטיל על חבר הכנסת סנקציה קשה - מניעת הזכות להיבחר - באופן לא סביר ולא מידתי ותוך פגיעה לא מוצדקת בעצמאות שיקול דעתו. גם משיבים 2-3 סברו כי יש לבטל את הסעיף האמור בחוקת הליכוד בלא צורך להיזקק לסעדים האחרים שנתבקשו. לשיטתם, נפל פגם בסעיף 139א  שכן משקף הוא פגיעה מהותית בשיקול הדעת של חברי הכנסת לעניין הצבעתם על דבר חקיקה קונקרטי; מבטא הוא - ולו לכאורה - תכלית פסולה של קידום תועלת אישית של חברי המרכז ולא עניין שבהשקפת עולם; ומטיל הוא סנקציה גורפת, בלתי סבירה ובלתי מידתית - שלילת היכולת להמודד בבחירות הבאות לכנסת מטעם רשימת הליכוד. על כן דינו להתבטל.

4.        בדיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 16.5.05 הוחלט כי הדיון ידחה על מנת "לאפשר לבית הדין העליון של הליכוד לבחון את תוקף התיקון". בחינה כאמור אכן נעשתה (ביום 24.8.05, להלן: החלטת בית הדין). בהחלטתו קבע בית הדין כי סעיף 139א אינו תואם את עקרונות הדמוקרטיה. ביסוד מסקנה זו עמדה עמדת בית הדין לפיה קיים היה פער בין כוונת המצביעים במרכז הליכוד לבין נוסח הסעיף שהתקבל בפועל; היעדר גוף שיקבע אימתי חבר הכנסת אכן הצביע בניגוד לדרך הבחירה שקבע מרכז המפלגה וכן הלשון ה"דרקונית" של הסעיף "שאינה מאפשרת למי שעלול להיפגע, להתגונן ולטעון את טענותיו או לערער על ההחלטה העונשית". על רקע זה המליץ בית הדין לפני יו"ר המרכז להעלות מחדש לפני מרכז המפלגה את סעיף 139א לחוקה "על מנת להתאימו לעקרונות וערכי הדמוקרטיה". העותרת הודיעה, בעקבות הודעה זו, כי עומדת היא על עתירתה שכן סעיף 139א עצמו לא בוטל בסופו של דבר ונמצאו בו רק פגמים שוליים באופים, ועוד טענה כי למעשה בית הדין לא קיבל את העמדה לפיה יש פסול מהותי בפגיעה בעצמאות שיקול הדעת של חברי הכנסת בעצם קיומו של סעיף מעין זה בחוקת המפלגה. גם משיבים 2-3 טענו בתגובתם המשלימה כי החלטת בית הדין לא פתרה את הקושי החוקתי שעורר סעיף 139א, אם נוכח חסרים בהנמקת בית הדין בכל הנוגע לפגמים שבסעיף עצמו, אם נוכח אי בהירות הסעד שנקבע בהחלטת בית הדין. על כן נתבקש להכריע בהקדם בעתירה תוך ביטול סעיף 139א הנזכר. בדיון שנערך לפני הרכב ביום 30.11.05 ניתן צו על תנאי כמבוקש ונקצבו שבעה ימים לתשובה. משיבה מס' 1 - מפלגת הליכוד - טענה בתצהיר התשובה, שניתן לאחר חילופי ייצוג שלעורך-דין,  על ידי עו"ד יאראק, כי סעיף 139א לחוקת הליכוד איננו בלתי חוקי ולחלופין, כי גם אם נפל בו פגם, אין הוא מצדיק התערבות בית משפט זה. כך הדבר, שכן מדובר בעניין לגיטימי שהמפלגה ביקשה להסדיר והנוגע לאוטונומיה הפנימית של המפלגה ולהשפעה לגיטימית שיש למפלגה בשיטה הנוהגת בישראל, על חברי הכנסת מטעמה. סעיף 139א משקף אפוא, לטענת משיבה מס' 1, איזון ראוי בין עצמאות שיקול הדעת של חבר הכנסת מזה, ומעמדה החוקתי של המפלגה, מזה.  משיבים 2-3 חזרו על עמדתם המבקשת לבטל את סעיף 139א.

5.        במצב דברים זה נקבע שוב העתירה לדיון ליום 5.1.06. סמוך למועד הדיון ביקש ב"כ משיבה מס' 1 להשתחרר מייצוג ובקשתו נתקבלה (החלטה מיום 4.1.06). בדיון עצמו התייצב בא כוח אחר (עו"ד בן-עטייה) מטעם משיבה מס' 1,  והרכב השופטים החליט לדחות את מועד הדיון בכדי לאפשר לו ללמוד את הנושא כמו גם "לשקול העניין מחדש". כן צורפה סיעת הליכוד בכנסת כמשיב נוסף בעתירה (החלטה מיום 5.1.06). בהמשך לכך הוגשה ביום 21.5.06 הודעה משלימה מטעם משיבה מס' 1. בהודעה זו דווח על כך כי על פי הצעת יו"ר הליכוד, הוחלף סעיף 139(א) לחוקת הליכוד בסעיף בנוסח הבא: "לאחר בחירת יו"ר הליכוד כאמור בסעיף 84(ב), יבחרו כלל חברי התנועה את שאר המועמדים לרשימת הליכוד לכנסת, אף זאת בבחירות אישיות, שוות, ישירות וחשאיות. נציגי המחוזות ברשימת הליכוד לכנסת ייבחרו על ידי כלל חברי התנועה מאותו מחוז בחירה בלבד. סדרי הבחירה יקבעו בתקנון הבחירות על ידי המרכז לאחר דיון בועדת החוקה". משיבה מס' 1 טענה בהמשך לכך כי שונתה למעשה דרך בחירת המועמדים ברשימת המועמדים לכנסת במובן זה שהבחירה עברה ממרכז המפלגה לכלל חברי התנועה ומכאן שאין עוד תכלית ומשמעות לסעיף 139א לחוקת הליכוד ככל שהטענות כנגדו כוונו לכוחם של חברי המרכז ביחס לחברי הכנסת. עם זאת נתבקשה אורכה נוספת לשם קבלת החלטה של בית הדין העליון של הליכוד ולפיה בטל סעיף 139א. ואכן, בית הדין החליט ביום 22.10.06 כי נוכח שינוי שיטת הבחירה של מועמדי הליכוד ברשימת המועמדים לכנסת, נשמטה הקרקע מתחת לסעיף 139א (וסעיף 139ב שהיה המשכו) ועל כן יש למוחקם מחוקת הליכוד. בהמשך לכך ביקשו בעלי הדין את מחיקת העתירה וזו נמחקה כאמור. נותר עניין ההוצאות.

הבקשה לפסיקת הוצאות

6.        בטיעוניה לעניין ההוצאות טענה העותרת כי העתירה היתה מוצדקת, באה בעיתה - בלא שיהוי ולאחר מיצוי ההליכים, ושהעתירה היא שהביאה לקבלת הסעד, הוא ביטולו מן העולם של סעיף 139א לחוקת הליכוד. העותרת הדגישה את שינויי העמדה של המשיבה מס' 1 בכל הנוגע לעתירה זו, שינויי עמדה שבאו לפי הנטען עקב פעולתה של העותרת, אם שינויים בעמדת באי כוח המשיבה מס' 1, אם שינויים בעמדת בית הדין, והכל כאמור בהשתלשלות העניינים שלעיל. ההצדקה להגשת העתירה נמצאה לדעת העותרת באי החוקתיות של סעיף 139א וחומרת הפגיעה שבו, וכראיה לכך העובדה כי הוצא צו על תנאי בהליך והסעיף אכן בוטל לבסוף. מטעמים אלו נתבקש חיוב משיבה מס' 1 בהוצאות המשפט. משיבה מס' 1 ביקשה לדחות את הבקשה לחיובה בהוצאות. לטענתה ביטול סעיף 139א היה פועל יוצא של שינוי שיטת בחירת המועמדים, שינוי שנעשה על ידי יו"ר התנועה מטעמים אחרים שאינם קשורים בעתירה ולא בא כתוצאה ממנה. עוד נטען כי המשיבה מס' 1 טענה מלכתחילה כי אין פסול בסעיף 139א ומכל מקום, אין מקום להכריע בעניין זה עוד והדיון בו הפך לתאורטי ואין גם הצדקה להטיל הוצאות ההליך בגינו. משיבים 2-3 טענו כי אין עילה לחיובם בהוצאות נוכח ביטול סעיף 139א, ובכל הנוגע ליריבות שבין העותרת לבין משיבה מס' 1 - לעניין ההוצאות - הרי שהנדון מושאר לשיקול דעת בית המשפט.

7.        הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו זה מכבר בהחלטה בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; האם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד (ראו שם, בעמ' 219). במקרה שלפני אין חולק בעמידת העותרת בתנאים שעניינם מיצוי ההליכים והיעדר שיהוי. כעולה מן העתירה, פנתה העותרת במכתבים רבים ליו"ר הליכוד, לב"כ הליכוד, ליועץ המשפטי לממשלה ולרשם המפלגות ואף לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת. משלא נענתה, ובחלוף זמן סביר נוכח מהות העניין, פנתה לבית משפט זה. עוד מקובל עלי כי היה צידוק בהגשת העתירה, לא רק נוכח הסוגיה החוקתית הנכבדה שהובאה לפני בית המשפט בכל הקשור במעמדו של חבר הכנסת אל מול מפלגתו, אלא גם בשים לב לספקות הבלתי מבוטלים שעורר סעיף 139א לחוקת הליכוד, והכל כעולה בין היתר מן הצו על תנאי שניתן על ידי בית משפט זה; מעמדתו הראשונה של ב"כ משיבה מס' 1 שסבר אף הוא כי יש לקבל העתירה; מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בהליך זה ואף מהחלטתו הראשונה של בית הדין העליון של הליכוד, שאף הוא סבר כי הסעיף נוגד את עקרונות הדמוקרטיה. די בכך בכדי לקבוע בנסיבות המקרה כי היה צידוק בהגשת העתירה, מבלי צורך להביע עמדה לגופו של עניין בגדרי המחלוקת הרחבים שבין בעלי הדין בנדון. על רקע זה, השאלה היחידה שנותרה לבירור בכל הנוגע לפסיקת הוצאות בהליך זה היא האם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. כלום נתקיים תנאי זה בנסיבות המקרה שלפני?

8.        תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אין חולק כי מבחינה כרונולוגית, בא העניין על פתרונו לאחר הגשת העתירה, וזאת שעה ששיטת בחירת המועמדים שונתה ובהמשך לכך נמחק סעיף 139א מחוקת הליכוד. עם זאת בכך אין די שכן יש להראות כי שינוי זה בא כפועל יוצא של הגשת העתירה. בנטל זה לא עמדה העותרת. ער אני לטענת העותרת לפיה טענה לכל אורך הדרך כי סעיף 139א אינו חוקי ודינו להתבטל, כך גם עובר לשינוי שיטת בחירת המועמדים של משיבה מס' 1. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת משיבה מס' 1 לפיה מחיקת סעיף 139א לא באה עקב הגשת העתירה אלא מסיבות אחרות. ביסוד מסקנתי זו מונחים מספר טעמים: ראשית, הגם שבתחילה טענה משיבה מס' 1 כי יש לקבל העתירה, הרי שבתשובה לצו על תנאי - שהיא העיקרית בנדון - טענה כי סעיף 139א הינו חוקי ואין עילה להתערב בו ומעמדה זו לא חזרה כעולה מן החומר שלפני. שנית, וזהו העיקר, הלכה למעשה משיבה מס' 1 לא חזרה בה מסעיף 139א ומן הרעיון הטמון בו. השינוי שחל היה שינוי בשיטת בחירת המועמדים, שעה שבחירת רשימת המועמדים של המפלגה לכנסת הועברה ממרכז המפלגה לכלל חברי התנועה. אמת, סעיף 139א הטיל סנקציה על חבר כנסת שהצביע בכנסת ביגוד לעמדת מרכז התנועה, וסנקציה זו באה לעולם בשל הרצון לשמור על שיטת הבחירות שנהגה עת נתקבל תיקון החוקה, היא בחירה על ידי חברי המרכז. העתירה שלפני כוונה בעיקרה כנגד כבילת שיקול הדעת של חברי הכנסת ופגיעה בעצמאות החלטתם בעניין שיטת הבחירה של מועמדים במפלגתם. אולם, מרכז המפלגה, על פי הצעתו של יו"ר התנועה, שינה את שיטת הבחירה, ולא את הסנקציה שהוטלה על חבר כנסת המצביע בכנסת בניגוד לשיטה זו. מרכז המפלגה לא ביטל את סעיף 139א, ואת העיקרון שבו אלא שינה את דרך בחירת המועמדים והיה על כן צורך בפניה לבית הדין העליון של הליכוד על מנת שיורה על מחיקת סעיף 139א. אכן, הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה - ביטול סעיף 139א לחוקת הליכוד - לא בא על כן כתוצאה מן העתירה ובשל הכרה בכך כי מדובר בסעיף בלתי חוקי, אלא בשל שינוי שיטת הבחירה של רשימת המועמדים של המפלגה, נושא נפרד מתוקפו ומשמעותו של סעיף 139א הנזכר. זאת ועוד: אין מקום, לפחות מן החומר שלפני, להנחה לפיה שינוי שיטת בחירת המועמדים על ידי מרכז המפלגה בא כתוצאה מן העתירה והטענות לעניין תוקפו של סעיף 139א וממילא משתמע מכך כי שינוי שיטת בחירת המועמדים עומד על רגליו הוא, ובשל כך נתייתרה העתירה ולא בשל עצם הגשתה.

9.        אשר על כן, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה לא עמדה העותרת בנטל להראות כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד ועל כן לא ביססה את זכאותה לפסיקת הוצאות משפט לזכותה. הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא.

ניתנה היום, כ"ב באייר תשס"ז (10.5.2007).      

                                                                         יגאל מרזל, שופט

                                                                                   ר ש ם              

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: