עותמאן נ' קדורה ואח'

פסק דין

תביעה כספית.

התובע, מורה נהיגה במקצועו, טוען כי הנתבע לא שילם לו תמורת 15 שיעורי נהיגה שלמד אצלו, בסך של 850 ₪, שערכה ליום הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הינו סך של 1,637 ₪.

הנתבע מכחיש כי למד נהיגה אצל התובע.

בהחלטה מיום 14/9/08 קיבלתי את טענת ב"כ הנתבע, לפיה, התביעה לעניין 14 שיעורי הנהיגה שתוארו בסעיף 10 לתצהיר התובע, אותם למד הנתבע, לטענת התובע, החל מיום 23/5/99 ועד ליום 9/7/99, התיישנה, בעוד שטענת ההתיישנות לעניין השיעור האחרון, שלפי טענת התובע, ניתן לנתבע ביום 16/7/99, נדחתה.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים והגשת סיכומיהם, ניתן, ביום 3/5/09, פסק דין, לפיו מצאתי כי התובע הוכיח את תביעתו, היינו, כי הנתבע למד אצל התובע שיעור מס' 15 ברשימה שבסעיף 10 לתצהיר, אם כי דחיתי את התביעה בהסתמך על עדות התובע, לפיה, הוא קיבל מהנתבע, על חשבון התמורה כנגד שיעורי הנהיגה, סך של 500 ₪, ובכך נמצא הנתבע כמי ששילם את תמורת שיעור הנהיגה האחרון.

על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור מטעם התובע, ובפסק הדין מיון 10/11/09, בע"א 915/08, קבע כב' בית המשפט המחוזי כי במקרה שבפנינו יש להכריע בשאלה מתי נולדה עילת התביעה, לצורך קביעת המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות, לפי ראיות שתוגשנה מטעם הצדדים, בהיותה שאלה עובדתית. כב' בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והורה להחזיר את הדיון לבית משפט זה, לדון בטענות הצדדים לעניין 14 שיעור הנהיגה האחרים, לקבוע את המועד שבו היה על הנתבע לשלם עבורם, ולבחון את מכלול החוב בגין כל שיעורי הנהיגה הנטענים.

בהתאם לפסק הדין שבערעור, קבעתי דיון לשמיעת הוכחות ליום 28/3/10, ולדיון זה התייצבו ב"כ הצדדים וטענו כי לא הם בוחרים לא להעיד עדים כלשהם מטעם, וביקשו לראות בעדויות התובע והנתבע, מישיבת יום 14/9/08, כעדויות לצורך מתן פסק דין כיום.

ב"כ התובע טען כי, משאימץ בית המשפט את גרסת התובע, לפיה, ביום 19/5/00 שילם לו הנתבע סך של 500 ₪ כחלק מהתמורה בגין שיעורי הנהיגה, יש לראות בתשלום זה הודאה בחוב, ומשכך, מועד התשלום הוא מועד תחילת תקופת התיישנות, ומכאן, גם התביעה ליתר שיעורי הנהיגה לא התיישנה, ויש לקבלה, לאור ממצאי בית המשפט, בפסק הדין מיום 3/5/09.

ב"כ הנתבע טען כי לאור דברי התובע בתצהירו, לפיהם, הוא הפסיק את מתן שיעורי הנהיגה לאחר שהנתבע לא שילם לו כנגדם, יש לקבוע כי המועד המוסכם לתשלום התמורה היה בסמוך מאוד לאחר מתן שיעור הנהיגה, ולכן, התביעה התיישנה, לאור מועד מתן השיעורים הנטענים לנתבע, והמוכחשים על ידו, מה גם והנתבע הכחיש בעדותו כי הוא שילם את הסך 500 ₪ לתובע, ובמידה והיה תשלום כאמור, זה בוצע בתום תקופת התיישנות.

בסעיף 10 לתצהירו מציין התובע כי הנתבע למד אצלו 15 שיעור נהיגה, כאשר הראשון התקיים ביום 23/5/99, והאחרון ביום 16/7/99, כאשר התמורה שהוסכם עליה הינה סך של 90 ₪ לכל שיעור נהיגה. בהמשך מציין התובע כי מאחר והנתבע לא שילם לו את תמורת השיעורים הנ"ל, בסך כולל של 1,350 ₪, הוא הפסיק ללמדו נהיגה, ולאחר פניות אליו באמצעות אחרים, שילם לו הנתבע סך של 500 ₪, זאת ביום 19/5/00, והבטיח לשלם לו את היתרה לאחר חתונתו. בתמיכה, צירף התובע לתצהירו הנ"ל את נספח ב', חשבונית מס' 102, בגין התשלום הנ"ל מיום 19/5/00.

בעדותו בפניי העיד התובע כי הוא הסכים עם הנתבע, בהסכם בעל פה, כי תמורת כל שיעור נהיגה ישלם לו הנתבע סך של 90 ₪ ( עמוד 4 שורה 19 לפרוטוקול ישיבת 14/9/08 ), וכי הנתבע שילם לו סך של 500 ₪, והוא הפיק חשבונית בגין כך ( עמוד 4 שורה 15 לפרוטוקול ישיבת 14/9/08 ).

בתצהירו מציין הנתבע כי הוא פנה לתובע לקבל הצעת מחיר ללימודי נהיגה, אם כי הוא לא למד אצלו נהיגה כלל. בעדותו בפניי טען כי גם לאנשים אחרים במשפחתו יש שם הזהה לשלו, וייתכן כי התביעה הוגשה נגדו בטעות בשל כך, אם כי אישר כי התובע מכיר אותו משהיה המורה שלו בבית הספר ( עמוד 5 שורות 22-23 ), והוסיף כי הוא לא שילם לתובע סך של 500 ₪, מאחר ולא למד אצלו נהיגה ( שם, שורה 26 ), וכי מעולם לא פנה לתובע לצורך קבלת הצעת מחיר ללימודי נהיגה. בהמשך אישר כי היתה פנייה כאמור לתובע ( עמוד 6 שורות 6-8 ).

כפי שתיארתי בפסק הדין מיום 3/5/09, מצאתי את עדותו הנ"ל של התובע מהימנה ואימצתי אותה, ולפי זאת, קבעתי כי התובע הוכיח כי הנתבע שילם לו את הסך 500 ₪, כחלק מהתמורה המגיעה לתובע כנגד לימודי הנהיגה אצלו. ב"כ הנתבע טען, בישיבת 28/3/10, כי בהנחה ובוצע תשלום כאמור ע"י הנתבע, הרי שזה היה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, שלטענתו, החלה בסמוך מאוד לאחר מתן שיעורי הנהיגה. דין טענה זו להידחות, משלא הוצגה כל ראיה או ראשית ראיה ללמד כי מועד התשלום היה בחלוף תקופת ההתיישנות, או ראיה לסתור את החשבונית, נספח ב' לתצהיר התובע, המאמתת את עדות התובע, לכך שהנתבע שילם לו סך של 500 ₪, ביום 19/5/2000. לא נטען כי בין התובע לבין הנתבע התקיימו יחסי מסחר אחרים, במסגרתם שילם הנתבע לתובע את הסך 500 ₪, ומשקבעתי כי בוצע תשלום כאמור, הרי שהיה זה כנגד קבלת שיעורי נהיגה מאת התובע.

הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 קובעת כי:

" הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות

ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום

ההודאה. ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין

סעיף זה ".

הריני לקבוע כי העובדה, לפיה, שילם הנתבע לתובע סך של 500 ₪, כחלק מהתמורה כנגד לימודי הנהיגה, מהווה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, ודינו של מעשה זה כדין הודיה בחוב, ולכן, ובהיצמד לסעיף 9 הנ"ל, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום ביצוע התשלום, היינו, ביום 19/5/00. משהוגשה התביעה ביום 13/7/06, הרי שהיא לא התיישנה, וקביעה זו יפה לגבי כל שיעורי הנהיגה נשוא סעיף 10 לתצהיר התובע, שהרי, המדובר בשירות כולל של לימודי נהיגה, המחולק לפי שיעורים, בעוד שכל שיעור אינו בבחינת עסקה עצמאית ונפרדת, שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות משתנה משיעור לשיעור.