עורקבי נ' לוי ואח'

פסק דין

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 09.02.13 בצומת היציאה מאזור.

2. לטענת בנה של התובעת שנהג ברכבה (להלן: "הבן"), עמד בצומת, למופע אור אדום ברמזור, כאשר נפגע מאחור מרכב הנהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). הבן הסביר כי במקום התאונה רשם רק את מספר הרכב, ואת פרטי הנתבע, ולאחר מכן קיבל מהנתבע טלפונית את שאר הפרטים.

3.הנתבע טען כי עמד ברמזור אדום, מאחורי הבן, ורכב התובעת התדרדר לכיוונו, ככל הנראה בשל העובדה שהוא בעל גיר ידני, ומדובר בדרך המצויה בשיפוע. הנתבע הסביר כי נמסר לתובע לאחר התאונה, את סוג הרכב כפיאט דוקטו (להלן: "הפיאט") במקום ניסן טרנו (להלן: "הניסן"), בשל טעות, שכן שני הרכבים היו מעורבים בתאונות דרכים, והוא בלבל ביניהם.

4.לטענת הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת"), הנתבע מסר כי בתאונה היה מעורב הניסן, המבוטח על ידה, על מנת לנצל את הכיסוי הביטוחי שלו לתאונה, בעוד רכב הנתבע המעורב בתאונה היה הפיאט, שאינו מבוטח על ידה.

5.במהלך הדיון העידו הנהגים המעורבים, והמבטחת מסרה תמלול שיחה שבוצעה בין חוקר מטעמה לבין הנתבע ממנה עולה לגישתה כי הנתבע ביקש לבצע תרמית, וכי הרכב המעורב בתאונה כלל לא מבוטח על ידה.

דיון והכרעה

6.לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של הבן בנוגע לאירוע התאונה, קרי, כי התאונה נגרמה בשל פגיעה מאחור שנפגע מרכב הנתבע, ולא בשל התדרדרות שלו לאחור.

ראשית, אני מסכימה עם עמדתו של כב' השופט חאג' יחיא שהובעה, בין השאר, בתיק תא"מ (ת"א) 36928-03-10, איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר זילברמן [17.04.12]:

"אתחיל באמירה כי דרך החיים היא כי כאשר נוצר מגע בין חזית רכב לחלק האחורי ברכב שלפניו, הרוב המכריע של המקרים נגרם עקב כך שהרכב אחורי אינו שומר מרחק מזה שלפניו, ובעת האטה או עצירה של הרכב הקדמי, לא מצליח הרכב האחור לבלום טרם פגיעה בזה שלפניו. המקרים ההפוכים הם בודדים .

על כך ומאחר והנחות וחזקות שבעובדה אשר בחיי היום יום קובעים כך, הרי מי שטוען אחרת, וכי המקרה שלו הוא מהבודדים היוצאים מן הכלל עליו נטל הוכחה מוגבר, מעבר להטלת ספק בגרסת היריב , ומעבר למאזן ההסתברות של 51% המקובל בדיני הראיות האזרחיים .

מי שטוען כך עליו מוטל נטל הבאת ראיה מוגבר כדי לשכנע את בית המשפט כי המקרה החריג הוא שקרה כאן ולא המקרה השייך לקבוצת הכלל."

שנית, גם אם הנטל היה מוטל, כפי שהדבר ברגיל, על התובעת, הרי שטענת הבן כי רכב הנתבע פגע בו מאחור מקובלת עלי: התדרדרות מאחור לעולם תהיה במהירות נמוכה יחסית, שכן זו נגרמת בשל הרמת הרגל מדוושת הבלם, ולא בעת לחיצה על דוושת הגז, ומנגד – פגיעה בעת נסיעה לפנים תהיה בעלת עוצמה גבוהה מכך. הנזקים שנגרמו לרכב התובעת לא היו מזעריים, ונראה שהם נגרמו מתנועה של ממש, ולא מהתדרדרות גרידא.

אציין כי תמונות הצומת שהגיש הנתבע לאחר הדיון לא תמכו בטענה כי יש במקום שיפוע של ממש, שיכול להביא להתדרדרות מהירה מאד של רכב התובעת לעברו.

7.באשר לסוג רכב הנתבע שהיה מעורב בתאונה, אני מקבלת את עמדתו של הנתבע, כי הניסן היתה זו שפגעה ברכב התובעת, ולא הפיאט, וזאת בשל אלה:

א.עדותו של הבן בנוגע למספר הרישוי של הרכב שהיה מעורב בתאונה היתה מהימנה עלי. סביר יותר שמי שמעורב בתאונה ירשום את מספר הרישוי של הרכב שפגע בו, מאשר את מודל הרכב – ככל שהוא בוחר לרשום רק אחד משני אלה.

ב. ניתן ללמוד מהמסמכים שהגיש הנתבע לאחר הדיון (בהתאם לרשות שניתנה לו) כי היה ביטוח צד שלישי גם לרכב הדוקטו, ועל כן לא מצאתי כי ישנה סיבה טובה לניסיון התרמית שהמבטחת טענה לה. אפילו אם יש הפרש בסכום ההשתתפות העצמית המוטל על הנתבע בעת הפעלת פוליסת הביטוח (דבר שלא הוכח), עדיין אין בכך כדי להוכיח כי נעשה ניסיון תרמית מצדו של הנתבע.

ג. טענת התרמית היא טענת הגנה, ועל כן הנטל להוכיחה מוטל על המבטחת. הלכה היא כי נטל ההוכחה להוכיח טענת מרמה או תרמית מוטל במלואו על הטוען את הטענה, וכי נטל זה הינו כבד במיוחד ועולה על רמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל (ר' ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, פ"ד מו(1) 491 [1992]). ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר נטענת טענת מרמה, מוטל על הטוען אותה נטל להוכיח טענתו ברמה של "וודאות קרובה" (ע"א 125/89 מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ. עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל, פ"ד מו(4) 441, 449 [1992]) או של "הוכחה באפשרות גבוהה" (ע"א 1266/91, קרן נ. בנק איגוד, מ"ד מו(4) 197 [1992]).

בענייננו, לא מצאתי כי בעדויות ובמסמכי הנתבעת יש די כדי להוכיח טענה זו ברמה הנדרשת. מהשיחה שתמלול שלה הוגש (נ/1) ניתן היה להתרשם כי התובע אינו בטוח איזה רכב היה מעורב בתאונה נשוא התביעה, וכך נאמר באותה שיחה בינו (מומי) לבין חוקר המבטחת (ישראל) – החל מעמ' 3 שורה 9 לתמליל: