עורך דין אינו רשאי לעכב כספים שנגבו לאחר מתן צו פירוק

השופט ד' חשין:

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא שטרנברג אליעז) בתיקי ה"פ 362/04 ו-398/04, בגדרו ביטל בית המשפט החלטות שניתנו על ידי המשקם בעניינם של הצדדים.

           החלטנו לדון בבקשה כאילו הרשות ניתנה והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

רקע

2.        ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ (להלן - המבקש) שכר בשנת 1986 את שירותיהם המשפטיים של המשיבים. הצדדים כרתו חוזה שכר טרחה, ששיעורו יחושב באחוזים מתוך הסכומים שיגבו המשיבים מחייבים של המבקש. ביום 4.12.88 ניתן צו לפירוק המבקש. ביום 9.2.89 הגישו המשיבים למפרק תביעת חוב בגין שכר טרחה שחב להם המבקש עבור מתן שירות בטרם ניתן צו הפירוק. בתביעה זו הגדירו המשיבים את החוב כ"חוב רגיל". לאחר כ-3 שנים דחו המפרקים את חלקה הארי של התביעה. על כך ערערו המשיבים בפני רשם האגודות השיתופיות, שביטל את החלטת המפרקים, והורה כי עניין הוכחת החוב ייבדק שנית על ידי מפרק אחר. בינתיים התקבל חוק הסדרים במשק החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992, והדיון בתביעת החוב עבר אל המשקמת שמונתה מכוחו. בהחלטתו מיום 20.4.03, המשקם (שהחליף בינתיים את המשקמת) ראה לציין כי המפרק הגיש את סיכומיו באיחור רב, לאחר שחלפו כ-5 שנים מאז הדיון שנערך (בפני המשקמת) בשנת 1998. לגוף העניין, ביום 7.7.03 החליט המשקם לאשר את תביעת החוב של המשיבים. בהמשך, לאחר שהצדדים הגישו לו טיעון משלים בעניין הכספים שגבו המשיבים אחרי מתן צו הפירוק, קבע המשקם (בהחלטות משלימות מיום 23.12.03 ו-12.1.04, להלן - החלטת המשקם) כי לא עומדת למשיבים זכות עיכבון על כספים אלו וכי היו חייבים להעבירם לקופת הפירוק. כפועל יוצא, קבע המשקם, כי הסכום אותו החזיקו המשיבים יופחת מהדיבידנד המגיע להם מקופת הפירוק. עם זאת, לא חייב המשקם את המשיבים להעביר לקופת הפירוק את הכספים שגבו מעבר לסכום שהיו מקבלים כדיבידנד, וזאת משום שהמפרק לא תבע מהם "יתרת חובה".

3.        המשיבים ערערו על החלטת המשקם לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים וקבע כי קמה להם זכות עיכבון על הסכומים שגבו, וזאת מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - זכות העיכבון של עורך דין או זכות העיכבון). בית המשפט קבע כי משהכריע המשקם כי קיים חוב בגין שכר טרחה למשיבים, מתמלא "התנאי היחיד" הנדרש להקמת זכות העיכבון של עורך דין. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבים פעלו כדי להעשיר את קופת המבקש, ואילולא פעילותם המשפטית לא היו נגבים הכספים. משכך, עיכבו הכספים בידיהם כדין. אליבא דבית המשפט, לא חל כל שינוי בעניין זה עם מינוי מפרק למבקש. עוד קבע בית המשפט כי בהינתן שמדובר בעיכבון על סכום כסף, שהוא "נכס נחלף", אין צורך לפעול למימושו בפיקוח המפרק, ועל כן לא היה מקום להורות על העברת הכספים לקופת הפירוק. לאור כל אלה, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת המשקם וקבע כי המשיבים היו רשאים להיפרע מהעיכבון, כדי שכר הטרחה אותו חב להם המבקש. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים להשתתף בחלוקת הדיבידנד לגבי יתרת החוב (העולה על הכספים שהמשיבים עיכבו בידיהם).

           יצוין, כי ביום 26.10.04, לאחר הגשת הבקשה שלפנינו, נערך דיון בין הצדדים בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן - הרשם) בעניין תלונה שהגישו המשיבים נגד המפרק. הרשם קבע כי משהוגשה הבקשה לבית משפט זה, אין הוא מוצא כי בסמכותו להתערב בעניין.

טענות הצדדים

4.        בערעור שלפנינו, מעלים הצדדים טענות מטענות שונות. לצורך העניין מצאנו להתמקד אך בטענות הקשורות לשאלת קיומה של זכות העיכבון בידי המשיבים. המבקש טוען כי החלטת בית משפט קמא פוגעת בשוויון בין הנושים, באופן שאינו צודק ואינו על פי דין, משום שלמשיבים לא עמדה זכות עיכבון על הכספים שגבו. לדבריו, המשיבים גבו את הסכומים לאחר כניסתו של צו הפירוק לתוקף ובניגוד לעמדת המפרק, כך שלא התקיים יסוד ההסכמה מצד הלקוח, אשר נדרש לצורך הקמת זכות העיכבון של עורך דין. לטענתו, המשיבים גבו את הכספים שלא בגדר מתן שירות ללקוח, כי אם במסגרת הדאגה לאינטרס שלהם עצמם, ומתיקים שאינם נכללים בתביעת החוב, וכל זאת, לדבריו, חרף דרישתו החד משמעית של המפרק כי המשיבים לא יעשו כל שירות עבורו. בנוסף, טוען המבקש, כי זכות העיכבון של עורך דין מקנה אפשרות לעכב כספים בלבד, אך לא לגבות אותם באופן אקטיבי. המבקש מוסיף וטוען, כי בטופס הוכחת החוב ציינו המשיבים כי החוב כלפיהם הינו "חוב רגיל", וכי לא טרחו לתקן זאת במשך 14 שנים. לטענת המבקש, הלכה היא כי נושה שאינו מציין את ערובתו בטופס הוכחת החוב, מוותר עליה לטובת כלל הנושים. מכאן, לשיטתו, שגם אם קמה למשיבים זכות עיכבון ברמה התיאורטית, הרי שבפועל ויתרו עליה. לאור כל אלה, טוען המבקש כי המשיבים עשו בכספים השייכים לקופת הפירוק כבשלהם, תוך שהם מביאים להעדפה אסורה שלהם על פני הנושים האחרים, וכי על מנת "להכשיר את השרץ" טוענים הם בדיעבד לזכות עיכבון, טענה שלא העלו לאורך כל הדרך.

           המשיבים מצדם טוענים, ראשית, כי הבקשה שלפנינו הוגשה ללא סמכות, משום שהוגשה ללא ידיעתה של עו"ד רוזנטל, המפרקת השנייה של המבקש. לדברי המשיבים, בדיון שהתקיים בפני רשם האגודות, כנזכר לעיל, התברר כי עו"ד רוזנטל כלל לא הייתה שותפה להגשת הבקשה, כמו גם להליכים שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. על כן, לטענתם, הבקשה הוגשה שלא בסמכות, וזאת לאור הוראת תקנה 4 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד-1984(להלן - התקנות). כן טוענים המשיבים כי המפרק העלים את דבר הגשת הבקשה גם מהרשם, ובכך פעל בניגוד לסעיף 48(2) לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע כי "פירוק העסקים יתנהל בפיקוחו היחיד של הרשם".

           לגוף העניין, טוענים המשיבים, כי כניסתו של המפרק לנעלי המבקש לא שינתה את מערכת היחסים וההסכמים שהיו בין הצדדים קודם למתן צו הפירוק, וכי כל עוד המפרק לא הביא לסיומם באופן אקטיבי, הרי שהם פעלו בהסכמתו. לדידם, פעולותיהם נתבצעו מכוח "הסכם מכללא והסכם בהתנהגות" בין הצדדים. המשיבים אף מפנים את בית המשפט לפרשה בה הם ייצגו את המבקש, בתיאום מלא עם המפרק עצמו. לטענתם, רק ביום 24.7.91, לאחר שנגבו הכספים האמורים, פעל המפרק אקטיבית לביטול ההסכם בין הצדדים. לשיטתם, אין בכוחו של המפרק לבטל בדיעבד פעולות אלו שעשו לטובת המבקש. כן דוחים המשיבים את הטענה לפיה ויתרו על זכות העיכבון עת הצהירו בטופס הוכחת החוב כי מדובר ב"חוב רגיל". לדבריהם, באותו מועד לא היה בידיהם סכום כלשהו, ולכן טרם צמחה להם זכות העיכבון. זכות העיכבון קמה להם רק בעת שהגיעו לידיהם הכספים שגבו.

דיון

5.        לעניין טענת המשיבים בעניין הגשת בקשה זו בלא סמכות לכך, באתי למסקנה כי דינה להידחות. אף אם אי שיתופה של המפרקת השנייה (עו"ד רוזנטל) בעניין הגשת הבקשה מעוררת תמיהה, איני סבור כי יש בכך כדי לבסס טענת חוסר סמכות, בנסיבות העניין שלפנינו. תקנה 4 לתקנות קובעת כך:

"מינה הרשם יותר מאדם אחד לתפקיד מפרק, יחולו עליהם ביחד כל החובות המוטלות על המפרק, והסמכויות הנתונות למפרק יהיו לכולם יחד, זולת אם הורה הרשם אחרת".