עוקבה סלום יעקוב ז'ל נ' ועדה מקומית לתכנון ובינה משגב

פסק דין

1.תחילתה של הפרשה באישורה של תכנית ג/10619, שלטענת המערערים פגעה בזכויותיהם במקרקעין, ומכאן באה תביעתם לועדה המקומית לפיצוייָם מפני פגיעתה של התכנית, בגדרו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. תביעה זו נדחתה על ידי הועדה המקומית, בהחלטה מיום 5.2.2007, שהומצאה למערערים סמוך לאחר מכן. את עררם על ההחלטה הם הגישו ביום 8.1.2008, משמע בחלוף כמעט שנה מעת שנתקבלה ההחלטה. משהונח הערר על שולחנה המליצה ועדת הערר למערערים כי יגישו בקשה להאריך את מועד הגשתו של הערר. הבקשה אמנם הוגשה, אך נדחתה לגופה. על כך בא ערעורם של המערערים שלפניי.

2.את האיחור הניכר בהגשת הערר תרצו המערערים בניהולו של משא ומתן עם המשיבה לאורך התקופה המדוברת. טענה זו הוכחשה בידי המשיבה. על טענה זו הוסיפו המערערים, כי טובים סיכויהם בערר, ודחיית בקשתם בלא שיישמע הערר לגופו עשויה לפגוע בזכויות קניין שלהם.

3.לאחר עיון בהחלטה נשוא הערעור, בכתב הערעור ובתשובה שניתנה לו, ולאחר שמיעת טענות בעלי הדין על-פה, לא יכולתי למצוא שגגה בהחלטת ועדת הערר, ומכל הטעמים שזו הטעימה בהחלטתה מצאתי אף אני לדחות את הערעור. אין לי כי אם להפנות להנמקה המפורטת מאוד של הועדה, אותה הנני מאמץ. למעלה מן הדרוש אוסיף, בתמצית, מלים מספר משלי.

4.ובכן בראשית עומד לחובת מערערים מישכו של האיחור בהגשת הערר, כעשרה חדשים (מתום התקופה בה היה עליהם להגיש את עררם). הטענה בדבר קיומו של משא ומתן (שהוכחש נמרצות בידי המשיבה) לא הוכחה, ולו בראיה אובייקטיבית אחת, וסביר היה, כי אם אמנם התנהל משא ומתן כה ממושך, ניתן היה לתומכו במסמך זה או אחר. כל מסמך שכזה לא הונח לפני הועדה. מכל מקום, אפילו היתה מוכחת הטענה, ומשא ומתן היה מתקיים, היה על המערערים להגיש את עררם, ולהמשיך בניהולו של משא ומתן. אי הגשתו של ערר עשוי להסב למשיבה, רשות שלטונית, נזק תקציבי, שכן אילו הוגש הערר היתה הרשות מביאתהו בחשבון בתקציבה.

5.לצד השיקולים הללו, התומכים כולם במסקנה בדבר דחיית הערר (ומכאן – דחיית הערעור שלפניי) עומדים סיכויי התביעה (ומכאן – סיכויי הערר), ואלה אינם רבים. בקצרה אומר, כי התכנית המדוברת ביצעה איחוד וחלוקה של מקרקעין, שלמערערים חלקות אחדות מתוכם. במסגרת התכנית קיבלו המערערים, חלף מקרקעין חקלאיים שבבעלותם, שני מגרשים במקום אחר, שייעודם למגורים ומסחר. אין כל ממצא בידי המערערים, העשוי להצביע על כי התמורה אותה הם קיבלו על פי התכנית נופלת משווי המקרקעין שהיו בידיהם עובר לתכנית. הדעת נותנת, כי הם אף קיבלו מגרשים, ששוויים עולה על המקרקעין שביעוד החקלאי. נראה, כי גם המערערים אינם סבורים אחרת, וטענתם מקורה במקום אחר: במסגרת האיחוד והחלוקה של המקרקעין עשתה המשיבה טבלאות איזון. המערערים, שזכויותיהם לא נפגעו כתוצאה מן התכנית, אינם עתידים לקבל דמי איזון. והנה בא מינהל מקרקעי ישראל, ובמחווה יוצאת דופן כלפי התושבים החליט, שלא לגבות את דמי האיזון. בכך אין משום פגיעה במערערים, שכאמור ממילא לא היו זוכים לדמי איזון. אלא שתחושת הצדק שלהם נפגמה, משום ששכניהם למקרקעין, שהיה עליהם לשלם דמי איזון למינהל, פטורים עתה מתשלומם. אלא שתחושת צדק לחוד, ועילת תביעה לחוד. עילת תביעה בידי המערערים לא קיימת, מכיוון שהתכנית לא פגעה במקרקעיהם, וזהו המבחן הקובע.

6.סוף דבר, כאמור בפתח דבריי, לא יכולתי לראות כל שגגה שנפלה בהחלטת ועדת הערר, ומן הטעמים שהטעימה הועדה, ושהובאו בתמצית כאן, הנני דוחה את הערעור.

המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום, כ"ז אייר תש"ע, 11 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: