עופר-מלאכי נ' אור

פסק דין

תובענה לתשלום דמי תיווך, ע"ס 12,760 ₪, בגין שירותי תיווך אשר לטענת התובע הוענקו על ידו לנתבעת, בנוגע למכירת נכס מקרקעין אשר היה בבעלות הנתבעת.

נתוני יסוד

התובע הינו בעל רישיון לתיווך במקרקעין, על חוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו 1996.

הנתבעת הייתה הבעלים של דירה המצויה ברח' מימון 39 בחיפה.

הצדדים נקשרו ביניהם בהסכם למתן שירותי תיווך לצורך מכירת הנכס.

טענות הצדדים

התובע טוען כי הדירה הוצגה על ידו בפני קונה פוטנציאלית, הגב' סוזנה אזולאי, אשר בסופו של דבר רכשה את הנכס מאת הנתבעת, בתמורה כספית בסך 550,000 ₪. לטענת התובע, על פי ההסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך 2% + מע"מ מתמורת המכר, ולכל הפחות סך של 9,000 ₪ + מע"מ.

הנתבעת טענה, כי רצונה היה להשכיר את הדירה ולא למכור אותה, ואולם הנתבע שכנע אותה לחתום עבורו גם על טפסים בהקשר של מכירת הנכס, ובהתאם חתמה על ההסכם מיום 8.10.2010; הנתבעת הכחישה את חתימתה על גבי ההסכם מיום 24.10.2010, אשר הוצג על ידי התובע, וטענה כי החתימה המתנוססת על גבי ההסכם המאוחר בזמן, אינה חתימתה.

הנתבעת אישרה כי אכן מכרה את הדירה לגב' סוזנה אזולאי, בתמורה כספית בסך 550,000 ₪, זאת בחודש ינואר 2011, אולם לטענתה אינה חבה בתשלום דמי תיווך, שכן לגישתה התובע היה זכאי לדמי תיווך ככל שהייתה מתקבלת תמורה העולה על סך 550,000 ₪, בהתאם לסיפא המפורטת בהסכם "הראשון" כפי שיודגם להלן – ומשלא נתקבלה תמורה עודפת כאמור, הרי שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך.

במענה לטענות הנתבעת, התובע השיב כי הנתבעת חתמה מולו על שני הסכמים: הסכם מס' 002 מיום 8.10.2010, והסכם מס' 006 ביום 24.10.2010, כאשר ההסכם הראשון עסק בנושא של השכרת הנכס, וההסכם השני עסק במכירתו של הנכס, ולדבריו ההסכם השני נחתם לבקשתה של הנתבעת, בהתאם להתפתחויות שחלו, לטענתו, בהליך ההשכרה.

המסגרת הנורמטיבית

על מנת שיהא מתווך במקרקעין זכאי לקבלת דמי תיווך, עליו לעמוד בשלושה תנאים מצטברים, הנקובים בסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו 1996. שלושת התנאים המצטברים הינם: קיומו של רישיון תיווך תקף, קיומה של הזמנת שירותי תיווך בכתב, והיות המתווך הגורם היעיל בעסקה.

במקרה דנן, אין חולק על התקיימות התנאי הראשון מתוך השלושה. התובע נחקר בהקשר זה (עמ' 4 ועמ' 5 לפרוטוקול הדיון), הציג בפני ביהמ"ש את רישיון התיווך, והנתבעת לא העלתה טענות במישור זה.

כך הם אף הדברים בכל הנוגע לרכיב השלישי, והוא שאלת היות התובע הגורם היעיל אשר בעזרתו ובסיועו נתבצעה עסקת מכר המקרקעין. הנתבעת אינה חולקת על כך כי התובע הוא זה אשר הביא את הקונה לדירה, אלא חולקת היא על החבות בתשלום דמי התיווך מן הבחינה החוזית. אציין כי עמדה זאת קוהרנטית עם התוצאה אשר נתקבלה מתובענה שהגיש התובענה כנגד רוכשת הדירה, הגב' אזולאי, אשר גם בנוגע אליה ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה.

דיון והכרעה

כאמור, במסגרת הדיון בהליך זה, הוצגו שני הסכמים בין הצדדים.

ההסכם הראשון נושא את המספר הסידורי 002, מועד עריכתו 8.10.2010, סעיפים 4.1, 4.1.1., 4.2. העוסקים בענייני שכ"ט המתווך מחוקים בקו, בס' 4.3 להסכם מוקפת בעיגול המילה "שוכר", ובסיפא למסמך נרשם "מכירה של הדירה תימכר ב 550 אלף ₪, כל מחיר מעל 550 יילך למתווך".

ההסכם השני נושא את המספר הסידורי 006, מועד עריכתו 24.10.2010, הוא אינו מכיל מחיקות, אלא נותר בו הכיתוב המקורי לפיו עמלת התיווך תעמוד על סך 2% + מע"מ ממחיר המכירה, ולכל הפחות סך 9,000 ₪ + מע"מ, כאשר המחיר המבוקש הינו 550,000 ₪.

התובע טען בהקשר זה, כי בחלוף מספר שבועות משנרקמה ההתקשרות הראשונית, אשר עסקה בהשכרת הנכס, הגיע עם הנתבעת לכלל הסכמה כי יטפל במכירת הנכס, וביקש לתקן את הסכם הזמנת שירותי התיווך. לדבריו של התובע, הנתבעת טענה שלא מצאה את ההסכם הראשון, ובהתאם נחתם ההסכם השני, בו לא נתבצעו מחיקות כלל, ובו נרשמו דמי התיווך הנתבעים כעת.