עונשי מאסר בפועל בגין תקיפה חבלנית בתנאים מחמירים

הנאשמים בחני סמאן יליד 1983 (להלן: "הנאשם 1") ובבק ללזרי יליד 1985 (להלן: "נאשם 2") הורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון, בתקיפה חבלנית בתנאים מחמירים בניגוד לסעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). נאשם 1 הורשע בנוסף בהפרת הוראה חוקית, בניגוד לסעיף 287 לחוק. לשם השלמות ייאמר, שהסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעונש.

הנאשמים הודו, שבתאריך 2.09.05 נסעו שניהם במכונית שנהג בה הנאשם 1, ותוך כדי כך פגע במכוניתו של המתלונן, יליד 1959. בתגובה לבקשת המתלונן לקבל את פרטיו של נאשם 1, הכה הנאשם 1 את המתלונן בפניו, ונאשם 2 הצטרף אליו, והיכה אותו בראשו באמצעות חפץ שלא זוהה. הנאשמים לא נרתעו מלתקוף גם את אשת המתלונן, שניסתה להגן על בעלה מפניהם. כתוצאה מהתקיפות שתקפו אותם הנאשמים, נחבלו שני המתלוננים. למתלונן נגרמו חתך עמוק בקרקפת, נפיחות באוזן וחבלות בזרועו וברגל, ולמתלוננת נגרם סימן כחול מעל עין ימין וכאבים בכתף.

נאשם 1 הודה בנוסף, שביום 4.9.2005 בשעה 12:30, הפר הוראה חוקית, לפיה חויב, לאחר שחרורו ממעצר,  לשהות במעצר בית מלא. 

ב-13.07.06 הנאשמים הורשעו כאמור על פי הודאתם. לבקשת סנגורם של הנאשמים עו"ד גהוורי ובהסכמת התובע עו"ד סבג, נדחו הטיעונים לעונש לקבלת תסקיר משירות המבחן.

שרות המבחן

שרות המבחן נדרש לעובדה, ששני הנאשמים עלו לישראל מאיראן לפני מספר שנים, והתייחס כמקובל לנסיבותיו האישיות של כל אחד מהם.

נאשם 1 טען בפני קצינת המבחן, שלא הבין משמעות ההליך בבית המשפט, התנער מהודאתו, ואת האחריות לאירוע הטיל על המתלונן. למרות זאת ביקש לקבל, שהליכים שננקטו נגדו מהווים עבורו גורם מרתיע. שירות המבחן התרשם, שהנאשם נמנע מלקבל על עצמו את האחריות לאירוע, ולא מבין את הבעייתיות בהתנהגותו. השירות נמנע מלהביא בפני בית המשפט המלצה טיפולית בהקשר לנאשם 1.

נאשם 2  קיבל על עצמו את אחריות לחלקו באירוע, ולא התנער מהודאתו. קצינת מבחן התרשמה, שנאשם 2, העובד לפרנסתו כזבן בחנות, איננו אדם אלים, והאירוע נשוא הרשעתו חריג בחייו. שירות המבחן נדרש לטרגדיה קשה שפקדה את משפחתו של נאשם 2,  ולתלות שתלויים בו הוריו גם מבחינה כלכלית. מכיוון שנאשם 2  שלל נזקקות טיפולית, ולא הביע נכונות לבצע עבודות של"צ בשל הצורך לפרנס את הוריו, נמנע השירות מלגבש המלצה גם בעניינו. 

טיעונים לעונש

התובעת עו"ד ישרים, נדרשה לחומרת העבירה נשוא הרשעת הנאשמים, ולנפיצות השימוש באלימות לשם יישוב סכסוכים. התובעת בקשה להחמיר עם הנאשמים, בהתחשב בפגיעה הקשה שפגעו במתלוננים, תוך הדגשת העובדה, שהמתלונן נזקק לטפול רפואי כעולה מהאישור במ/1 שהגישה. התובעת הדגישה את החומרה הנוספת שיש לייחס לנאשם 1, שהורשע גם בעבירת הפרת הוראה חוקית. לגישת התובעת, חומרת העבירה מצדיקה החמרה והטלת מאסר בפועל, בהתחשב בעבר הנקי המליצה להסתפק במאסר קצר, שניתן לרצותו בעבודות שירות, תוך אבחנה בין הנאשמים, שכן כאמור לעיל לחובת נאשם 1 הרשעה בעבירה חמורה נוספת והתנערות מקבלת אחריות, מה שאין כן לגבי נאשם 2. לצד המאסר לריצוי בפועל ביקשה התובעת לגזור על שני הנאשמים מאסר  מותנה, קנס ופיצוי למתלוננים.

הסנגור עו"ד גהוורי, בקש באופן טבעי, שלא להחמיר עם מרשיו, וליתן משקל רב  לקולא לנסיבותיהם האישיות, לעברם הנקי ולהודאתם. הוא הדגיש את העובדה, שנאשם 1 עלה לישראל רק לפני כחמש וחצי שנים, ולא הבין בזמן אמת מה רצה ממנו המתלונן, שיצא מרכבו וקילל. לדעתו, די בהליך המשפטי לשמש גורם שירתיע את הנאשם 1. כמו כן ביקש לקבל, שמצבו הכלכלי של נאשם 1 קשה ודחוק, ומצדיק הימנעות מגזירת קנס כבד ומאסר בפועל, אף לא על דרך עבודות שירות, שימנע ממנו להמשיך בעבודתו בחנות, ועלול לגרום לפיטוריו ולהתמוטטות כלכלית שלו ושל והוריו המבוגרים התלויים בו.

לגבי נאשם 2 הדגיש הסנגור את גילו הצעיר ועברו הנקי, את המשבר הקשה שחווה, ואת מצבם הכלכלי הקשה שלו ושל בני משפחתו התלויים בו, וההחמרה שיוחמר המצב הזה באם יחויב נאשם 2 בריצוי מאסר בפועל בעבודות שרות.

הסנגור בקש לקבל, ששני הנאשמים מעוניינים בטיפול ובשילוב בקבוצה טיפולית, וסירובם היה על רקע קשייהם בהבנת השפה.

שני הצדדים לא הביאו אסמכתאות לתמיכה בטיעוניהם.

לאחר ששמעתי הטיעונים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1. ככלל - נאמר ונכתב הרבה מאוד על חומרתן של עבירות אלימות. ביהמ"ש העליון עמד על הצורך בענישה מחמירה שמטרתה שירוש, מניעה והרתעת הפרט והכלל במספר רב של פסק דין. בע"פ 6112/04 עבודי נ' מ.י, (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 26.01.05) קבע בית המשפט:

" לא רק עניינם של המערערים ניצב לנגד עינינו, אלא בעיקר הצורך להדביר את תופעת האלימות שקנתה לה אחיזה בחברה בישראל, ומטרה זו תושג על ידי פסיקה אשר תבהיר לכל, כי מי שנוהג באלימות עלול לשלם על כך באבדן חירותו לזמן ממושך. אכן, מסר זה כבר יצא מבתי המשפט לא אחת, ובפסקי-דין רבים, אולם העובדה כי העבריינות בתחום זה נמשכת ואף מסלימה, מחייבת לשוב ולשנן אותו, ומקום שהדבר מתחייב אף להחמיר בענישה".

בע"פ 6274/05 עלאא עבד אלראזק נ' מ.י (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 29.09.05) נקבע:

"פתרון של סכסוכים, כאלה ואחרים, באמצעות מעשה בריונות, הינו תופעה חמורה, ויש לעקרה מן השורש. על בית המשפט לתרום את חלקו לביעור מעשי אלימות, על-ידי הטלת עונשים מחמירים ומרתיעים".

ברע"פ 3907/06 עמי עובדיה נ' מ.י (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 26.09.06) קבע בית המשפט: