עונשו של מורשע בפעילות בהתאחדות בלתי מותרת, בהנחת פצצה ובירי לעבר אדם יעמוד בעינו

השופט אל"ם מ' תירוש :

המשיב שלפנינו הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון פתוח, בכתב אישום אשר הכיל שלושה פרטים כדלקמן:

1. חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, עבירה לפי תקנה 85 (1)(א) לתקנות הגנה (שעת חירום), 1945. זאת בכך שמסוף שנת 2004 ועד לעת מעצרו ב-27.1.06 היה חבר בחוליה צבאית שפעלה כנגד ביטחון האזור, כמפורט בפרטי האישום הבאים.
2. הנחת פצצה, עבירה לפי תקנה 58 (ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. זאת בכך שבראשית שנת 2005 או בסמוך לכך הניח, יחד עם אחרים, מטען חבלה לצדי דרך בה אמור היה לעבור רכב צבאי, וכאשר הגיע למקום ג'יפ צבאי, הופעל המטען ופוצץ בסמוך לג'יפ.
3. ירי לעבר אדם, עבירה לפי תקנה 58 (א) ו-(ד) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. זאת בכך שבראשית שנת 2005 או במועד הסמוך לכך, ירה 7 כדורים באקדח מטווח כ-100 מטרים לעבר השומר אשר נמצא בעמדת השמירה ביישוב בית אל.

נגזרו עליו 75 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מיום מעצרו, ו-36 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 5 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה.

על גזר הדין הזה מונח ערעור התביעה שבפנינו.

טענות הצדדים

התובעת הצבאית סבורה כי עונש של 75 חודשי מאסר בפועל הינו עונש שלטעמה סוטה לקולא במידה ניכרת מן העונש הראוי על המעשים אשר ביצע המשיב. היא מדגישה כי חלקו של המשיב בפיגוע המטען היה משמעותי ביותר. המטען הוכן בביתו של המשיב והוא היה שותף להכנה זו. המשיב היה זה אשר גייס שני אנשים נוספים להשתתף עמו בפיגוע. ביחד עם חבריו הניח את המטען על הכביש ואף הסווה אותו. הוא עצמו היה זה אשר הפעיל את המטען, אשר התפוצץ, כאשר התקרב ג'יפ צבאי לאזור. העבירה אשר ביצע המשיב היו החמורות מבין כל אלה של שותפיו והפסיקה הקיימת יחד עם עקרון אחדות הענישה, מצביעים על כך. לתימוכין בדבריה אזכרה התוב"ץ את ע' איו"ש 275+285/02 התוב"ץ נ' מונדר רדואין; את ע' איו"ש 67/03 חאלד חנני נ' התוב"ץ והפנתה אף לפסיקה הענפה בעבירות הירי לעבר אדם (ע' איו"ש נפאז סויטי נ' התוב"ץ; ע' איו"ש 315/03 התוב"ץ נ' אחמד יאסין; ע' איו"ש 69/02 מואייד גאזי נ' התוב"ץ; ע' 62/04 עאהד אבו-ראס נ' התוב"ץ; ע' 1882/06 מען רדואן נ' התוב"ץ; ע' 3230/07 ג'יהאד חנון נ' התוב"ץ; ע' 2834/07 מוחמד חשאש נ' התוב"ץ).

התוב"ץ סבורה כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע שחיילי צה"ל לא הבחינו כלל בפיגועי המשיב, ולכן הסכנה שנוצרה מהם לא הייתה רבה. בכך נדרש ביהמ"ש לעובדות שלא הוכחו ולא הוזכרו בכתב האישום. שגה אף, לטעמה, ביהמ"ש קמא כאשר קבע שמעשהו של הנאשם בעניין חנני, אשר הוזכר לעיל, חמור מעניינו של המשיב, וכן כאשר התייחס לגזרי דין של נאשמים נוספים, אשר לטענתה אינם רלוונטיים לענייננו.

לאור כל אלה, מבקשת התובעת הצבאית להחמיר בעונשו של המשיב.

ב"כ המשיב חולק על גישת התביעה באשר לחלוקת הדומיננטיות בין המשתתפים בעבירות. תמוה בעיניו כי שני הפיגועים לא הורגשו בכלל על ידי חיילי צה"ל. העונש החמור שנגזר על השותפים, נגזר ללא נימוקים באותה עת. אף מבחינת כלל אחידות הענישה, אין לערעור מקום.

לאור כל אלה, מבקש ב"כ המשיב לדחות את ערעור התביעה.

דיון

פרטי האישום, על פיהם הועמד המשיב לדין, הינם אכן חמורים. יחד עם זאת, מקובל עלינו כי בשני הפרטים של הנחת פצצה וירי לעבר אדם לא היה המשיב היזם והדמות הדומיננטית.

במקרה שלפנינו, כך נראה לנו, יש לתת משקל משמעותי לעקרון אחידות הענישה. יש רק הבדל קל בין המשיב לבין שותפו, לואי חטאב, ועונשם לא יכול להיות שונה בצורה משמעותית. על לואי זה נגזרו בערכאה קמא 66 חודשי מאסר, אמנם בפסק דין אשר עדיין אינו חלוט, ואילו על המשיב נגזרו 75 חודשי מאסר. בכך הביא בימ"ש קמא לידי ביטוי את החומרה היתרה שיש במעשיו של המשיב לעומת חלקם של שותפיו. לא למותר לציין לעניין זה כי לדברי הסנגור, לואי חטב שוחרר מכלא, ולכן פסק דינו הפך למעשה לחלוט.

בימ"ש קמא אכן לא מיצה את הדין עם המשיב ואילו ישבנו אנו בערכאה קמא, ייתכן מאוד כי היינו מחמירים במידת מה בעונשו. יחד עם זאת, נוכח האמור לעיל, איננו סבורים כי טעה בימ"ש קמא במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור.

אשר על כן, ערעור התביעה נדחה ועונשו של המשיב יישאר על מכונו, על כל רכיביו, כפי שנגזר על ידי הערכאה קמא.

הנשיא אל"ם א' משניות :