עונש מאסר בפועל לעבריין מס

משיח והדי, הנאשם 1 (להלן: "הנאשם"), עומד לדין בשל עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1971 (להלן: "פקודת מס הכנסה") המתייחסות לשנות המס 2000 עד 2003 (להלן: "התקופה הרלוונטית").

בהתאם לאמור בכתב האישום, עסק הנאשם, בתקופה הרלוונטית, במתן הלוואות ובניכיון שיקים. בנוסף, עסק במסחר ברהיטים באמצעות הנאשמת 2, חברה פרטית למסחר ושיווק רהיטים (להלן: "הנאשמת"), שהנאשם היה בעל מניותיה ומנהלה הפעיל.

בכתב האישום נאמר כי בתקופה הרלוונטית לא הנפיק הנאשם חשבוניות מס על מלוא הכנסותיו ממכירת רהיטים באמצעות הנאשמת, ולא הנפיק חשבוניות מס בגין מתן הלוואות וניכיון שיקים; וכי במטרה להעלים את הכנסותיו, השתמש הנאשם בחשבונות בנק פרטיים, סמויים, שבהם רשאי היה לפעול (בבנק הפועלים בע"מ ובבנק דיסקונט בע"מ), ובהם הפקיד סכומים ניכרים שהסתכמו, בתקופה הרלוונטית, ב-5,356,541 ש"ח.

בעובדות כתב האישום נאמר עוד כי הנאשם לא הגיש דוחות אישיים בגין הכנסותיו בתקופה הרלוונטית; וכי בדו"חות שהגישו הנאשמים בגין הכנסותיהם בשנות המס 2000 עד 2002, השמיטו הנאשמים את ההכנסה שנצמחה והופקדה בחשבונות הבנק הסמויים הנ"ל, וכל זאת, תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה.

הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום, והורשע על סמן הודייתו בעבירות הבאות:

          *            השמטת הכנסות מדו"חות המס, 3 עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה;

*           הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, 3 עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה;

*           מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, 3 עבירות לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה;

*           שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, 4 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

התביעה וההגנה חלוקים באשר לענישה הראויה במקרה זה; התביעה מבקשת להחמיר עם הנאשם, שהוליך שולל את רשויות המס משך 4 שנים, ושלשל לכיסו סכומים נכבדים אותם גרע מקופת המדינה בדרכי עורמה ומרמה. למרות הנסיבות השוקלות לנאשם לזכות, ביניהן - הודייתו המיידית והחרטה שהביע, מצבו הבריאותי והאישי - סבר בא-כוח התביעה כי נדרשת תגובה עונשית חמורה, אשר תשרת את מטרות ההוקעה וההרתעה, ותיתן ביטוי למדיניות הענישה המקובלת, שאסופה ממנה צירף לטיעוניו,מה גם שהנאשם לא הסיר עד היום את המחדלים.

עתירת התביעה היא לגזור על הנאשמים קנס כספי משמעותי, ולהשית על הנאשם, בנוסף, עונש מאסר בפועל, ומאסר על תנאי משמעותי.

בא כוחם של הנאשמים מבקש שאנהג בנאשם במידת הרחמים. אף שלא הקל ראש בחומרת המעשים, עתר בא כוח הנאשמים, לתת משקל רב לקולא לנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, שידע מעברים חדים בחייו, וכיום הוא אדם מקובל ואהוד בחברה, אך גם לוקה בבריאותו. עוד ביקש הסנגור להצביע על כך שהיקף הסכומים הנטענים בכתב  האישום אינם בהכרח הסכומים שהשמיט הנאשם מהדוחות, אלא כספים ש"גלגל" הנאשם באותם חשבונות סמויים.

בא-כוח הנאשמים ביקש להסתפק בהטלת קנס מתון, ולגבי הנאשם - לנקוט בענישה של מאסר על תנאי, ולחלופין - מאסר שירוצה בעבודות שרות בלבד.

          לזכות הנאשם העידו אלי אמינוב, אשר כיהן בעבר כחבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו וגם כראש הרשות העירונית למלחמה בסמים, וג'קי עמר, מנהל עמותה לשיקום נפגעי סמים. שני העדים מכירים את הנאשם שנים רבות, ושניהם ידעו לספר על נדיבותו, לבו החם והקשוב לכל מכאוב וצער, ותרומתו האישית הרבה לקהילה בכלל, ולעמותה שבראשה עומד העד עמר.

הנאשם ביטא צער על המעשים שבהם הורשע, והדגיש בפניי את תרומתו לחברה, מצד אחד, ואת מצבו הבריאותי הקשה, מהצד האחר. בקשתו של הנאשם לפטור אותו ממאסר בפועל: "מה יתן למישהו שאני אשב שנים בבית הסוהר?" אמר לי.

          באה העת לגזור את דינו של הנאשם, מלאכה שאינה פשוטה.

מן ההיבט הכללי, אומר על מלאכת גזירת הדין, כי היא כרוכה בהפעלת שיקול דעת שיפוטי ועריכת איזון בין מכלול של שיקולים: מטרות הענישה מצד אחד, וביניהן - שיקולים של הרתעה, מניעה, תגמול והוקעה העומדים ביחס ישר לחומרת המעשים ולנסיבות בהם בוצעו, אך גם שיקולים של שיקום וחינוך העבריין, מן הצד האחד; ומן הצד השני, ניצבים שיקולים הנוגעים לנסיבות האישיות של העבריין, ועל אלה נמנים, הרקע האישי, הנסיבות המשפחתיות, 

בכל מקרה ומקרה אמור בית המשפט למצוא את המשקל הראוי שיש לתת לכל אחד ואחד מן השיקולים, ובכך, מפעיל הוא את שיקול דעתו, כשהעונש הנגזר בסופו של דבר, הוא תוצאה משוקללת של השיקולים השונים שהובאו בחשבון, כל זאת, על רקע מדיניות הענישה הכללית הנוהגת במדינה, כפי שהיא מיושמת על ידי בתי המשפט [ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2), 421].

ההכרעה בין הכוחות הנוגדים המובילים את מטרות הענישה השונות תלויה, בסופו של יום, בנסיבותיו של כל מקרה, בטיבו של העבריין ובנסיבות האישיות המייחדות אותו, באופי העבירות, ברקע לביצוען ובחזרה עליהן, ובמידת הנזק שהיסבו [ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4), 438, 443-444].