עונאללה ואח' נ' חבשה ואח'

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישה הוועדה המקומית לתכנון מבוא העמקים (להלן:"המבקשת"). הבקשה הוגשה בהתאם להוראות תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

התובעים (להלן: "המשיבים") הגישו תביעה נגד המבקשת ו- 58 נתבעים נוספים. במסגרת כתב התביעה טוענים המשיבים, כי הם בעלים במשותף בחלקה 19 גוש 16904 מאדמות אכסאל (להלן: "החלקה"). לטענת המשיבים, הנתבעים 1-45 הם הבעלים הרשומים בטאבו של החלקה. על שמם של הנתבעים 46-56 רשומות בטאבו הערות אזהרה על החלקה. המבקשת היא האחראית על תחום התכנון והבנייה באזור בו ממוקמת החלקה.

במסגרת כתב התביעה טוענים המשיבים, כי אושרה תוכנית מתאר לפיה שונה יעוד החלקה מחקלאי למגורים ומכוח תוכנית זו הוציאה המבקשת תכניות מתאר ותוכניות מפורטות ששימשו להקצאת מגרשים ושטחי בניה לכל הבעלים הרשומים בחלקה. לטענתם, כל בעלי החלקה אשר היו רשומים בטאבו קיבלו מגרשים לבנייה והחלק שנותר בבעלותם נעלם ו/או הוכרז כשטח ירוק והם נותרו בלי זכות בנייה וללא פיצוי כלשהו. המשיבים טוענים, כי הם זכאים לפירוק שיתוף בחלקה. עוד טוענים, כי היה על המבקשת לערוך לוח איזונים בו היא מחלקת את הזכויות בחלקה לפי חלקו היחסי של כל בעל בחלקה באופן הוגן ושווה. לטענתם, הדבר לא נעשה על ידי הוועדה ובשל כך נגרם להם נזק בלתי הפיך ומשמעותי. לטענת המשיבים, המבקשת פעלה תוך התרשלות ו/או מחדל והדבר הביא למצב שהם נותרו ללא מגרש לאחר תוכנית החלוקה. כן טוענים, כי ככל שלא היה מנוס מביצוע תהליך החלוקה הרי שהיה על המבקשת לשלם להם תשלומי איזון אשר משולמים במסגרת תהליך החלוקה בין בעלי מקרקעין.

המשיבים עותרים, כי בית המשפט יורה על תהליך חדש של חלוקה אשר במסגרתו יוקצו להם מגרשים באופן יחסי לבעלותם בשטח. לחלופין, ככל שהחלוקה האמורה איננה אפשרית עתרו, כי בית המשפט יורה על תשלום תשלומי איזון בגובה הנזק ו/או האובדן אשר נגרם להם.

המבקשת עותרת, כי בית המשפט יורה על סילוק התובענה שהוגשה נגדה. לטענתה, מכותרת התובענה עולה, כי היא תביעה לחלוקת מקרקעין ומשכך היא אינה אמורה לשאת סעד כספי. היא ציינה, כי הנחת הבסיס היא, כי אף האגרה בעת פתיחת התיק שולמה כתביעה לסעד הצהרתי. עוד טוענת, כי מעיון בתביעה עולה, כי מטרתה האמיתית הינה תשלום תשלומי איזון למשיבים בסך של 1,267,500 ₪. בנסיבות אלו טוענת, כי יש להורות על מחיקת התביעה בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי בשל אי תשלום אגרה כדין. לטענתה, עסקינן בתביעה כספית ב"כסות" של תביעה לסעד הצהרתי/ צו עשה והכל במטרה להתחמק מתשלום אגרה.

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי יש לדחותה. לטענתם, הסעד המבוקש על ידם הינו חלוקת המקרקעין וכי הסעד הכספי הוא סעד חלופי ולא סעד נוסף או ממשיך לסעד העיקרי. המשיבים טוענים, כי מטעם זה כשלעצמו יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענת המשיבים, ככל שתתקבל תביעתם לחלוקה מחודשת הרי שיתייתר הסעד החלופי ובשל כך אין מקום לחייב אותם בתשלום אגרה. לטענתם, הם אינם מתחמקים מתשלום האגרה והם שילמו אגרה בהתאם לסעד המבוקש על ידם אשר הינו חלוקה. לבסוף טוענים המשיבים, כי סילוק תובענה הינו אמצעי שאינו ננקט באופן שגרתי ובית המשפט יעדיף בדרך כלל לנקוט באמצעי פחות קיצוני.

דיון ומסקנות

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם על המשיבים לשלם אגרה בגין הסעד הכספי לו הם עותרים או שמא היה עליהם לשלם אגרה בגין עתירתם לסעד של חלוקת המקרקעין בלבד. ככל שתתקבל טענת המבקשת לפיה היה על המשיבים לשלם אגרה בגין הסעד הכספי הרי שתידרש הכרעה בשאלה, האם יש להורות על מחיקת התובענה על הסף בשל אי תשלום אגרה מספקת אם לאו.

בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי לקבל טענת המבקשת לפיה היה על המשיבים לשלם אגרה בגין הסעד הכספי. אולם, מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, כפי שיפורט.

המבקשת טוענת, כי עסקינן בתביעה כספית בכסות של תביעה לסעד הצהרתי/ צו עשה וכי מטרת המשיבים הינה להתחמק מתשלום אגרה. מנגד טוענים המשיבים, כי הסעד המבוקש על ידם הינו חלוקת החלקה וכי הסעד הכספי הוא סעד חלופי בלבד אשר יתייתר במידה ותתקבל תביעתם לסעד העיקרי. מצאתי, כי אף אם תתקבל עמדתם האמורה של המשיבים לא יהיה בכך בכדי להועיל להם.

בתביעה לסעד הצהרתי משלם התובע אגרה בסכום קבוע בעוד שבתביעה לסכום קצוב על התובע לשלם אגרה בסך 2.5% משווי הסעד הכספי המבוקש ו- 1% בעבור כל סכום שמעל 23,800,859 ₪. תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 קובעת, כי "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת לגבי אותו הליך, לפי הסכום הגבוה". במקרה בו עסקינן עותרים המשיבים לצו עשה לפיו תחולק החלקה ולסעד כספי. כאמור, בהתאם להוראות תקנה 2(ב) מקום בו מבוקשים מספר סעדים, יש לשלם אגרה בגין הסעד שהאגרה המשתלמת בגינו היא הגבוהה ביותר מבין הסעדים המבוקשים.

אין מחלוקת, כי הסעד הכספי נוסח בכתב התביעה כסעד חלופי. עם זאת, אינני מקבלת את הטענה לפיה יש בכד בכדי ללמד, כי לא מוטל על המשיבים לשלם אגרה בגין סעד זה. ברע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' דן רפאלי ציין כבוד השופט גרוניס כתוארו אז, כי בתקנות אין הבחנה בין האגרה המשתלמת בגין סעד עיקרי לבין סעד חלופי וכי במקרה בו כולל כתב התביעה מספר סעדים על התובע לשלם אגרה עבור סעד אחד בלבד, לפי הסכום הגבוה (תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007). הוא קבע, כי "אם לא ניתן להסתפק במקרה הנוכחי בסעד הצהרתי אלא נדרש גם סעד כספי, ולוּ חלופי, וזו כאמור עמדתנו, הרי יש לשאת באגרה בגינו".

המשיבים טענים, כי אין לחייבם בתשלום אגרה בגין הסעד הכספי מאחר והוא סעד חלופי אשר הדיון בו יתייתר ככל שתתקבל תביעתם לסעד העיקרי. אינני מקבלת טענה זו. כאמור, תקנה 2(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) קובעת את אופן תשלום האגרה בגין תביעה אשר במסגרתה עותרים למספר סעדים. אין מקום לפטור את המשיבים מתשלום אגרה בגין הסעד הכספי בשל העובדה, כי עסקינן בסעד חלופי אשר הדיון בו יתייתר ככך שתתקבל תביעתם לסעד העיקרי. לאור טבעו של הסעד החלופי הרי שהדיון בו מתייתר ככל שמתקבלת התביעה לסעד העיקרי. אין בכך בכדי לפטור תובע מלשלם אגרה בגין הסעד החלופי וכאמור לעיל אין הבחנה בין אגרה המשתלמת בגין סעד עיקרי לבין זו המשתלמת בגין סעד חלופי.

מהאמור עולה, כי היה על המשיבים לשלם את האגרה בהתאם לסעד הכספי לו עתרו במסגרת התביעה בה עסקינן. אין מחלוקת כי המשיבים לא עשו כן.

סעיף 2(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות) קובע, כי "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". כאמור, מצאתי, כי במקרה בו עסקינן על המשיבים לשלם אגרה לפי הסעד הכספי לו עתרו. המשיבים לא עשו כן ומשכך הרי שלא שולמה אגרה מספקת. המבקשת טוענת, כי בנסיבות אלו יש להורות על סילוק התובענה על הסף בהתאם להוראות תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. התקנה האמורה קובעת, כי בית המשפט רשאי להורות על מחיקת תביעה על הסף במידה ששולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.

מצאתי, כי אין מקום להיעתר לבקשה לסילוק התביעה על הסף. הפגם אליו התייחסה המבקשת במסגרת הבקשה שלפניי ניתן לתיקון ומצאתי, כי יש בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה שלפניי. לכך מתווספת העובדה, כי סעד של סילוק תובענה על הסף הינו סעד דרסטי וכי עסקינן באמצעי הננקט בלית ברירה אשר שומה על בתי המשפט לנהוג בזהירות יתרה בהפעלתו. בנסיבות האמורות, אינני נעתרת לבקשה למחיקת התביעה על הסף.

כאמור מצאתי, כי לא שולמה אגרה מספקת. לפיכך, מורה למשיבים להשלים את האגרה הנדרשת בהתאם לסעד הכספי אשר נתבע על ידם ולהוראות תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות). המשיבים ישלמו את האגרה הנדרשת תוך 30 יום וימציאו הודעה על כך עד לא יאוחר מיום 9.6.14, שאם לא כן תמחק התובענה ללא התראה נוספת.

לעיוני ביום 9.6.14.