עומר נ' IBERIA LTD

פסק דין

1. א. א) ביום 10.6.12 טס התובע עם החברה הנתבעת (להלן:"החברה") לקיטו במסגרת עבודתו לאקוודור וגלאפוגוס, כאשר המזוודה שהייתה אמורה להגיע יחד עמו – לא הגיע ליעדה וכך נשאר התובע באותו יום ללא הבגדים והאביזרים הנלווים שלו.

למחרת טס התובע לגלאפגוס וחזר שוב לקיטו לאחר 4 ימים ורק ביום 14.6.12 קיבל המזוודה, לפני שהתובע כבר עמד לשוב ארצה.

ב) לאור האמור לעיל, פנה התובע לנציגי החברה ופתחו טופס אבדה. התובע הגיע לבית המלון ללא מזוודה וללא כל ציוד אלמנטארי לרבות בגדים ו/או כלי רחצה ו/או כל ציוד אחד.

רשלנות החברה והיעדר המזוודה על תכולתה, גרמו לתובע עוגמת נפש שנכרכה בקלקול תהילת הטיול ונאלץ להוציא מכיסו סך של 2,500 ₪ בגין רכישת ציוד הכרחי.

ג) עוד מציין התובע, שבהיותו שומר מצוות הוא לובש בגדים מיוחדים וצריך כלים מיוחדים וכתוצאה מאי הגעת המזוודה, נאלץ הוא ללכת עם בגדים שונים אשר אינם בשגרת יומו. בנוסף לכך, התובע סובל מסכרת ומחלות נוספות והיה חסר לתובע תיק התרופות, אשר היה במזוודה.

זאת ועוד, התובע לא קיבל אוכל כשר למהדרין לכל אורך הטיסה הלוך וחזור והאוכל שקיבל היה קר ומתוק, למרות שהוא חולה סכרת והתובע מלין על כך, שמישהו לא שם לב להזמנה והתרשל בביצועה.

ב. התובע טוען, שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה, התרשלה באופן ביצוע ההזמנה בכל הקשור לאוכל והתרשלה בכך, שלא דאגה שהמזוודה תגיע בזמן.

על כן, הגיש התובע תביעה זו, בה מבקש הוא לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 10,000 ₪, הכולל בחובו: השבת כספים שהוציא התובע בגין רכישת ציוד הכרחי בסך 2,500 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש ואבדן הנאה מהטיול, כאשר הנתבעת מנעה ממנו לקיחת תרופות שהיו במזוודה בסך 7,500 ₪.

2. הנתבעת סבורה, שיש לדחות את תביעת התובע ולדעתה, מנסה התובע לעשות עושר ולא במשפט על חשבונה ללא כל יסוד בדין, שכן על יחסי הצדדים חל חוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980 (להלן:"החוק הנ"ל) ועל פי חוק זה, נקבעו כללים המחייבים את חברות התעופה והנתבעת מפנה לסעיף 10 לחוק הנ"ל המגביל את אחריות המוביל האווירי.

בנוסף לטענה זו, מעלה הנתבעת, לגופו של עניין, את הטענות העיקריות הבאות:

א. א) מדובר באיחור בלבד בהגעת המזוודה ולא באובדן מוחלט והיא נמסרה לתובע בשלמותה ובנוסף לכך, נטען על ידי הנתבעת, שהיא פעלה כפי שהיה פועל כל מוביל אווירי סביר אחר לאיתור המזוודה ואכן גם אם התובע קיבל לידיו המזוודה ביום 14.6.12, הרי בפועל מסרה הנתבעת את המזוודה לסוכן נסיעות מקומי שאסף אותה בשם התובע ביום 12.6.12.

על כן, לכל היותר מסרה הנתבעת את המזוודה באיחור של יומיים בלבד.

ב) גם אם חבה הנתבעת בפיצוי לתובע, הרי שפיצוי זה מוגבל להוראות סעיף 22 לכללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתמה בוורשה בשנת 1929 (להלן:"אמנת וורשה") ובאשר לנזק לא ממוני סומכת הנתבעת את טענתה על הוראות סעיף 10 לחוק הנ"ל ומשכך, אין מקום לחייב הנתבעת בפיצוי עבור עוגמת נפש, סבל, אי נוחות ואובדן הנאה.

ב.הנתבעת מכחישה טענת התובע, שהוא לא קיבל אוכל כשר ואם – לדעתה- הוגש לו אוכל קר, יכול היה התובע לבקש שיחממו לו.

3. בטרם אחליט לגופו של עניין, עלי להעיר, שלתביעת התובע צורפו שני מסמכים, שאין להם קשר לתובע ואין להם קשר לתיק זה ( מסמך מיום 20.2.12 הקשור לתביעה בקשר לרכב וגם תמונות שצלם השמאי פסו משה) והיות ואין להם קשר לתיק זה- אני מתעלם ממסמכים אלה.

4. לגופו של עניין, לאחר שבחנתי ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט כדלקמן:

א. אין חולק בין הצדדים, שאכן המזוודה לא הגיעה ליעדה יחד עם התובע – אם כי לטענת התובע היה איחור בהגעת המזוודה של 4 ימים בעוד שהנתבעת טוענת, שהיה איחור של יומיים, משום שלאחר יומיים היא איתרה את המזוודה והיא נמסרה לסוכן נסיעות מקומי, שאמור היה למסור אותה לידי התובע.

ב. התובע לא הוכיח לבית המשפט, שהתרופות הנחוצות לו היו בתוך המזוודה, ברם גם אם היו במזוודה, מסכים אנוכי לטענת הנתבעת, שהתובע ביודעו שהוא חולה, היה עליו לדאוג, שהתרופות להן הוא זקוק יהיו תחת ידו ולא להשאיר אותן במזוודה, שכן ממילא, אם חס וחלילה, התובע לא היה חש בטוב בזמן הטיסה, לא יכול היה התובע תוך כדי טיסה להגיע למזוודה, אלא לתיק האישי שלו הנמצא צמוד אליו תוך כדי טיסה.

ג. אין להוציא מכלל אפשרות, שהתובע נאלץ לרכוש עבורו תחליף ביגוד או ציוד עד הגיעה המזוודה, אך אני גם מסכים לטענת הנתבעת, שהסכום אותו תבע התובע הוא סכום מוגזם – מה עוד שהתובע לא הוכיח הוצאה כספית על סך 2,500 ₪ עבור רכישת ביגוד או ציוד.