עוויט גאזיי(אסיר) נ' משרד הפנים

פסק דין

1.פסק הדין שנתתי בעתירה זו, בוטל בבית המשפט העליון, משום שהוא ניתן בשלב בו המשיב מסרה תגובה מקדמית לעתירה (ולא כתב תשובה) מבלי שהוא ויתר על הגשת כתב תשובה לעתירה. בעקבות זאת, העתירה הוחזרה לבית משפט זה ונקבעה לדיון והמשיב הגיש כתב תשובה לה.

2.בישיבת ה 8.7.13, התבקש המשיב להתייחס לעניינים מסוימים הנוגעים לעתירה ובעקבות זאת הוא הגיש הודעה נוספת ותצהירים, והצדדים טענו את טענותיהם.

3.לאחר שעיינתי בכתב התשובה, בהודעה הנוספת של המשיב ובתצהירים שצורפו אליה, ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

4.בבסיס פסק הדין הראשון שנתתי בעתירה, עמדה ההנחה כי פקידי המשיב שטיפלו בעניינו של העותר והחליטו לגביו מה שהחליטו, הניחו שקיימות נגדו ראיות טובות לביצוע עבירת מין חמורה ושרק שיקולים הנוגעים לעניין הציבורי הביאו לכך שהוא לא יועמד לדין. האפשרות שהחלטת פקידי המשיב הושפעה מתיאור לא מדויק של העבירה המיוחסת לעותר, הצדיקה בעיני את ביטול ההחלטה.

הנתונים החדשים שהוצגו בפני בגלגול השני של בירור העתירה, ותצהיריהם של מי שהיו מעורבים בתהליך העברת עניינו של העותר מהמשטרה אל רשות האוכלוסין, ושל מי שהיו מעורבים בקבלת ההחלטה בעניינו של העותר ברשות האוכלוסין, מלמדים, כי האחרונים החליטו את החלטתם על יסוד ההנחה כי העותר נחשד אך בעבירה של "תקיפה סתם" ולא בעבירת מין.

השאלה העומדת על הפרק היא איפוא האם בנסיבות העניין, החלטת המשיב לבטל את אשרת העותר, להוציא נגדו צו גירוש ולהחזיקו במשמורת, חוקית וסבירה.

5.נקודת המוצא לדיון הינה כי המשיב רשאי לבטל רשיון ישיבה למסתנן המעורב במעשה פלילי שיש בו לסכן את שלום הציבור וכי הוא רשאי, על יסוד התיקון לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, בהסמכת שר הבטחון, לצוות על גירושו של מסתנן מהארץ, גם אם הוא נכנס לארץ ללא רשות לפני תחילתו של התיקון לחוק.

6.מהחומר שהוצג בפני עולה, כי אשה צעירה התלוננה במשטרה שבעת שטיילה עם כלבה, היא חלפה על פני מספר צעירים שהשתתפו בתגרה. אחד מהם, הוא העותר, החל ללכת אחריה והוא התמיד בכך עד שהיא הגיעה לכניסה לבניין בו היא גרה. שם, הוא אחז בידה, משך אותה לכיוונו, ואיים עליה בתנועות יד מגונות. היא צעקה והצליחה לחלץ את עצמה ממנו, וחברה ששמע את צעקותיה, ירד מדירתם ותפס את העותר עד להגעת המשטרה.

בחקירתו במשטרה טען העותר כי הוא הלך לאיבוד בפתח תקווה וכי הוא חיפש את הבית שלו וכאשר הוא ראה את המתלוננת הוא שאל אותה בתנועות ידיים היכן ממוקמת התחנה המרכזית.

בשימוע שנערך לעותר אצל המשיב, הוא טען כי הוא "לא תקף את המתלוננת ולא עקב אחריה לכיוון ביתה, אלא הדרך לביתה היתה בכיוון של הדרך שלו".

7.ב"כ העותר אמר בבית המשפט, "אני מסכים שהעותר עומד בדרישות הנוהל המשטרתי להעברת עניינו למישור המינהלי, במובן זה שהוא נעצר על עבירה שהוא ביצע זמן קצר לפני מעצרו וכן אינני חולק על כך שהעבירות המיוחסות מקימות מסוכנות לציבור". וטען, כי גרסת המתלוננת המפלילה את העותר עומדת מול גרסת העותר המכחיש את המיוחס לו ובנסיבות כאלה יש לקבוע כי אין די בראיות כדי להצדיק את החלטת המשיב, ובנוסף, טען, כי המשטרה לא מיצתה את החקירה, כנדרש בנוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי מספר 10.01.0010 (להלן:"הנוהל") והיא מיהרה להעביר את העותר לטיפול רשות האוכלוסין, ועל כן יש לבטל את החלטת המשיב.

8.אין בידי לקבל את טענות ב"כ העותר.

המשיב איננו שומע עדים ואיננו מקיים הליך "משפטי" במסגרתו מתבצעת חקירת עדים. מטבע הדברים, הראיות שעל יסודן מתקבלות החלטותיו, הן ראיות מנהליות, דהיינו, ראיות שרשות מנהלית סבירה היתה מבססת עליהם החלטה. ואולם, בהתחשב במשמעויות כבדות המשקל של ההחלטה – ביטול רישיון וכניסה למשמורת – על הראיות המנהליות להיות ברמה גבוהה.

כאן, הפרטים שמסרה המתלוננת בגרסתה, תגובתה למעשה העותר, והנסיבות בהן נעצר העותר ע"י חברה של המתלוננת, וכן העובדה המצויינת בסיכום תיק החקירה המשטרתי כי הכיוון בו הלך העותר אחרי המתלוננת הפוך מהכיוון של המקום שהעותר טען כי הוא היה צריך להגיע אליו, מבססים כראוי את ההנחה שהעותר ביצע את המיוחס לו, והמשיב היה רשאי להתבסס עליהם בקבלת החלטתו.

באשר לטענת ב"כ העותר על אי קיום הוראות הנוהל בעניינו, אומר את הדברים הבאים–

אינני סבור שבנסיבות העניין היה בידי המשטרה להעמיק משמעותית את חקירת תקיפת המתלוננת.

במישור העקרוני, בסופו של דבר, ההחלטה אם לנקוט בהליכים נגד מסתנן ובאלו הליכים לנקוט, היא של הרשות. והחלטה זו היא העומדת לביקורת בית המשפט. קיום תנאי הנוהל, כולל בעניין חוות דעת המשפטן, איננו תנאי לחוקיות החלטת הרשות או לסבירותה. חוקיותה וסבירותה של החלטת המשיב, אינן תלויות בקיום תנאי הנוהל. משכך, בהחלט יתכנו מצבים שהנוהל לא קויים או לא קויים במלואו ועדיין החלטת הרשות תהיה חוקית וסבירה ובית המשפט לא יתערב בה, ויתכנו מצבים שהנוהל קויים ככתבו וכלשונו והחלטת הרשות תהיה בלתי חוקית או בלתי סבירה ובית המשפט יתערב בה.

אין חולק שהעותר הוא מסתנן ושהמעשים המיוחסים לו נכללים במובהק בגדר מעשים שיש בהם לסכן את שלום הציבור. גם ב"כ העותר לא חלק על כך; וכפי שהראיתי לעיל, הראיות שהיו בידי המשיב הצדיקו את הנחתו כי העותר ביצע את המעשים המיוחסים לו.

משכך, החלטת המשיב לבטל את רישיונו ולהוציא נגדו צו גירוש מהארץ, חוקית וסבירה ואין מקום להתערב בה.