עווד ואח' נ' והבה

החלטה

העניין שבפני, בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן על ידי בהיעדר הגנה, ביום 27.3.2012.

בתמצית, אלו הן העובדות הרלוונטיות לעניין שבפני:

התובענה הוגשה ביום 15.1.2012, ע"ס 200,000 ש"ח, כתובענה בעילת לשון הרע. כתב התביעה הומצא לנתבע ביום 31.1.2012, ובהתאם נתבקש מתן פסק דין בהיעדר הגנה, זאת ביום 19.3.2012.

הואיל ומדובר בתובענה שאינה לסכום קצוב, נדרשה מאת התובע הוכחת נזקו בתצהיר (כאמור בתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984), ותצהיר אכן הוגש, ובהתאם ניתן ביום 27.3.2012 פסק דין בהיעדר הגנה.

ביום 29.4.2012 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, והוגשה אף תשובת התובעים לבקשה לביטול פסק דין.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי מוצדק במקרה זה לבטל את פסק הדין, ואולם זאת תוך חיוב מהותי ומשמעותי בהוצאות משפט.

הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.

להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.

במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).

במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.

ברי כי במקרה זה, אין מדובר בביטול פסק דין מחובת הצדק. כתב התביעה נמסר לנתבע, על ידי שליח, ואולם לדבריו, הוא סירב לקבל את כתבי בי דין. לא ברור מהיכן "הניח" הנתבע כי מדובר בכתבי בי דין הנוגעים להליך זה או אחר, וככל שמדובר בהליך משפטי חדש, הרי שממילא בהליך זה טרם נמסרה כתובת להמצאת כתבי בי דין. בעל דין אינו יכול לסרב לקבל כתבי בי דין, תוך הנחת הנחות בלתי ראויות, ולא ניתן אלא להחזיק את הסירוב בקבלת דברי דואר, כהתעלמות מודעת מהליך משפטי אפשרי.

אוסיף כי האמירה בבקשה לביטול פסק דין, לפיה מדובר ב"הטעיה" ופסק דין אשר נתקבל בדרך שאינה ראויה, דינה להידחות, לפיכך.

סיבת המחדל, לפיכך, אינה נוגעת לטעות שבהיסח הדעת, אלא התנהגות מודעת ומכוונת אשר יש בה כדי להאריך הליך משפטי, לגרום להוצאות מיותרות, ועל כך יש להביע מורת רוח. ככל שהנתבע לא היה מסרב לקבל דברי דואר, ההליך כולו, של הגשת בקשה למתן פסק דין, הגשת תצהיר משלים להוכחת התובענה, בקשה לביטול פסק דין והתגובה לבקשה – היה נחסך לחלוטין.

בכל הנוגע לטענות ההגנה, מעצם טיבה ומהותה של התובענה, כתובענה בעילת לשון הרע, ברור כי די בהכחשת הסכום הנתבע, כדי להוות הגנה אפשרית בפני התובענה. אציין ביתר פירוט, בהתייחס לתצהירו של הנתבע, כי קיומה של המחלוקת בנוגע להסכם השכירות, וההכחשה הגורפת של עילת התביעה, די בהם, כדי להקים הגנה אפשרית אשר טעונה בירור לגופו של עניין.

אין לביהמ"ש אלא להביע מורת רוח על האופן בו בחר הנתבע לנהל את ענייניו; מסרב הוא לקבל כתבי בי דין, וכאשר סירובו מביא למתן פסק דין, רוטן הוא על "הטעיה" ו"היעדר המצאה", כמו גם חוסר תום לב מטעמם של התובעים. לא ראיתי בהתנהגות התובעים משום חוסר תום לב, כאשר נשלח שליח להמציא כתבי בי דין במסירה אישית, בהליך אשר לא נמסרה בו כתובת אחרת להמצאת כתבי בי דין – אלא ההיפך הוא הנכון. לא הייתי רחוק מלאמץ, במלואם, ככתבם וכלשונם, את דברי ב"כ התובעים, בתגובה לבקשה לביטול פסק דין, ואולם רק מאחר ומדובר בתובענה בעילת לשון הרע, הטעונה הוכחה פוזיטיבית מסוימת, ומחלוקת עובדתית הקיימת בין הצדדים בכל הנוגע למערכת החוזית שביניהם, החלטתי להיעתר לבקשה לביטול פסק דין.

במסגרת זאת, אין לביהמ"ש אופן להביע מורת רוחו, אלא בפסיקת הוצאות ריאליות בגין שלוש הבקשות המיותרות להן נדרש ב"כ התובעים בגין הסירוב לקבל דברי דואר.

סוף דבר:

פסק הדין מיום 27.3.2012 יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות התובעים בסך 6,000 ש"ח. כתב הגנה יוגש בתוך 30 ימים מהיום, אליו יצורף אישור תשלום הוצאות המשפט לידי ב"כ התובעים. לא ישולמו ההוצאות כאמור, יעמוד פסק הדין על כנו.

ניתנה היום, י' סיון תשע"ב, 31 מאי 2012, בהעדר הצדדים.