עודי(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

מונח לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 23.12.11 במ"ת 37968-12-11, לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המנוהלים נגדו (להלן: "ההחלטה").

ביום 22.12.11 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו אישום של גניבת רכב.

העורר הואשם בכך שביום 27.11.11, בשעה 14:30 או בסמוך לכך, גנב העורר רכב מסוג "סובארו", מ.ר. 3911608 (להלן: "הרכב"), השייך למר דוד מלכה (להלן: "המתלונן").

על פי הנטען בכתב האישום, העורר התקשר טלפונית למתלונן על פי פרטים אשר פרסם המתלונן בשלט שהצמיד לרכבו לצורך הצעתו למכירה. העורר התעניין ברכישת הרכב וביקש להיפגש עם המתלונן. בעת הפגישה, ביקש העורר מהמתלונן כי יאפשר לו לבצע בדיקה של הרכב. העורר ישב במושב הנהג כשהוא מונע, וכאשר המתלונן עומד בצד הרכב. העורר אמר למתלונן כי בכוונתו "לעשות סיבוב" ברכב, ולאחר שהמתלונן נעתר לבקשתו, הוא החל בנסיעה ונמלט מהמקום. המתלונן החל לרדוף רגלית אחרי העורר אך לא עלה בידו להשיגו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום הליכים.

כרקע לבקשה הנ"ל יצוין כי ביום 19.12.11 התקיים דיון בבית משפט קמא בבקשה למעצר ימים. בית משפט קמא דחה את בקשת המשיבה להאריך את מעצרו של העורר ב-72 שעות לצורך הגשת כתב אישום, והורה לשחררו בתנאים למעצר בית בבית אחיו בכפר ג'אבל מוכבר, תוך הפקדת ערבויות כספיות ומתן ערובה של האח.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר (עמ"י 35062-12-11). בתום הדיון שהתקיים בבית משפט זה (כב' השופט משה יועד הכהן) ביום 19.12.11, התקבל הערר, לאחר שהסיק בית המשפט כי קיים חשש להימלטות (שהוא חשש אשר לא התייחס אליו בית משפט קמא בהחלטתו), וכי על כן, אין מקום לשקול חלופה. אי לכך, הוארך מעצרו של העורר עד ליום 21.12.11 (להלן: "החלטת בית המשפט המחוזי").

כאמור לעיל, ביום 22.12.11 הוגש כתב אישום. ביום 23.12.11 התקיים דיון בבית משפט קמא בבקשת המאשימה למעצר עד תום ההליכים.

לאחר שעיין בחומר החקירה ושמע את טענות הצדדים, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לאישום, שכן העורר זוהה בוודאות על ידי המתלונן כמי שגנב את רכבו. כן הפנה בית משפט קמא להחלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל, סעיף 11, בה פורטה מסקנתו באשר לקיומה של עילת מעצר, כמפורט לעיל.

בהחלטתו אף דחה בית משפט קמא את חלופת המעצר שהוצעה לפניו, מאחר שהצעת החלופה הנ"ל לא הייתה שונה מהחלופה שהוצעה בדיון הקודם, אותה דחה בית המשפט המחוזי, ומאחר שלא השתנו הנסיבות באופן אשר יאפשר לבית המשפט לקבל כעת את החלופה המוצעת. בית משפט קמא הטעים כי כפי שציין בית המשפט המחוזי, קיים חשש של הימלטות, וזאת בין היתר בשל זיקתו האדוקה של המשיב לשטחי איו"ש, וכן בשל עברו של המשיב. אשר על כן, הורה בית משפט קמא על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

על החלטה זו מוגש הערר שלפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית משפט קמא בכך שביסס את כל החלטתו על קביעת בית המשפט המחוזי בשלב הארכת המעצר, לפיה קיים חשש להימלטות, וזאת "בין היתר בשל זיקתו האדוקה של המשיב לשטחי איו"ש". לטענתו, בית משפט קמא הושפע מקביעת בית משפט המחוזי ולא שקל שיקולים עצמאיים וענייניים הרלוונטיים לשלב המעצר עד תום ההליכים במובחן מהדיון בבקשת מעצר הימים, אשר במסגרתו ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי.

עוד טוען ב"כ העורר כי אין חשש להימלטות כאשר מדובר בתושב ישראל, שמרכז חייו הוא בישראל, כתובת מגוריו בישראל ואף עבודתו בישראל, וטעה בית משפט קמא בכך שאימץ את הקביעה כי למרות היותו תושב ישראל קיים חשש להימלטות נוכח הזיקה האדוקה של העורר לשטחי איו"ש. לטענתו, עצם העובדה שלעורר חברים וקרובי משפחה בשטחים, אינה מעלה או מורידה באשר לחשש מהימלטות, ולא ייתכן כי ייקבע שקיים חשש להימלטות של כל אדם תושב ישראל אך ורק בגין כך שיש לו קרובי משפחה וחברים באיו"ש.

מוסיף וטוען בא-כוח העורר כי גם אין חשש למסוכנות במקרה דנן, נוכח העובדה כי מדובר בעבירת רכוש יחידה, וכבר נקבע לא אחת בפסיקה כי עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר אלא בנסיבות מיוחדות.

לבסוף, העלה ב"כ העורר הצעה חדשה, כפי שאף העלה בבית משפט קמא, לחלופת מעצר נוספת לעורר, בבית הוריו בירושלים ותחת פיקוחם, בצירוף הפקדת עירבון והתחייבות העורר להתייצב פעם בשבוע בתחנת המשטרה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 26.1.12 טענה ב"כ המשיבה כי ככלל, עבירות רכוש אכן אינן מקימות עילת מעצר; ברם, במקרים בהם קיימות נסיבות מיוחדות, ניתן להגיע למסקנה כי קיימת בכל זאת עילת מעצר. לטענתה, במקרה דנן אכן מתקיימות נסיבות המצדיקות את החלטת בית משפט קמא: האופן שבו בוצעה העבירה מעיד על תחכום ותכנון; לעורר עבר פלילי אשר בגינו לא ניתן ליתן אמון בעורר שיתייצב להמשך משפטו, הכולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות של שימוש במסמך מזויף, התחזות לאדם אחר, בריחה ממעצר, כניסה לישראל שלא כחוק, סחר בסמים, ונשיאת נשק שלא כדין, כשכל העבירות הנ"ל רק מגבירות את החשש מפני חזרתו של העורר על מעשים דומים גם בעתיד, כולל הימלטות.

באשר לטענת העורר בדבר הזיקה לאיו"ש, השיבה ב"כ המשיבה כי כאשר הגיעו שוטרים לביתו של העורר על מנת לעצרו, פתחה אישה את הדלת ואמרה שהוא לא נמצא ושהוא באזור רמאללה (הוגש דו"ח פעולה מיום 12.12.11). כן ציינה ב"כ המשיבה את ניסיונות האיתור הרבים של העורר עד שנעצר.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא לא יכול היה להתעלם מהחלטת בית משפט המחוזי, והוא אכן אימץ את הנחייתה; ברם, שאר הנסיבות ועברו הפלילי של העורר גם היו חלק משיקוליו.

לאחר שעיינתי בתיק ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.