עודה נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית ולביטול איסור שימוש ברכב מ.ר. 5577920 (להלן: "הרכב"), שהוטל על ידי קצין משטרה בתאריך 29.06.13 למשך 30 ימים. הרכב לא אוחסן במגרש האחסנה.

על פי כתב האישום בתאריך 29.06.13 בשעה 00:15 נהג המבקש ברכב בהיותו שיכור. בבדיקת ינשוף שנערכה לנהג נמצא ריכוז של 305 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

המבקש עתר לביטול איסור השימוש והפסילה המנהלית, טען כי לא נהג ברכב אלא ישב ברכב כשהמנוע דומם כדי לשמור ולתצפת על העסק שהיה סגור ובזמן התצפית שתה שתי בירות. המבקש הבהיר כי הרכב שייך למעסיקו וכי אינו בעל העסק אלא עובד כמכונאי רכב ולשם עבודתו זקוק לרישיון הנהיגה. המבקש הוסיף כי הנו נשוי ואב לארבעה והרישיון נחוץ לפרנסתו.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשות, טען לקיומן של ראיות לכאורה, הגיש את תיק החקירה, טען כי מסוכנות המבקש נלמדת מחומרת העבירה ועברו התעבורתי של המבקש וכי יש לדחות את הבקשה לאיסור שימוש ולו משום שהרכב לא אוחסן במגרש האחסנה.

מעיון בתיק החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למבקש בכתב האישום:

בדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות ובתחקור חשוד תועדה הודאת המבקש בשתיית שני בקבוקי בירה כשעה וחצי לפני בדיקת הנשיפה.

המבקש טען כי לא נהג ברכב אלא ישב ברכב עם מנוע כבוי, כדי לתצפת על בית העסק בו עבד. ואולם, המתנדבים גולדשטיין ולסרי, במזכריהם, מסרו תיאור שונה לפיו בראותו את השוטרים הסיט המבקש רכבו לחניה במפתיע. השוטרים הדגישו כי התנהגות חשודה זו היא שהפנתה תשומת ליבם ולכן הפנו פנס לעבר המבקש ומיהרו לרוץ לעברו.

השוטרים ציינו שהגיעו לרכב ועצרו את המבקש בעוד הרכב מונע, אורות הרכב דלוקים והמבקש במושב הנהג. השוטר לסרי הבהיר כי נשמר קשר עין רצוף עם רכב המבקש.

לפי מזכרי השוטרים, המבקש לא הסכים לבצע בדיקת נשיפון וכשהודיעו לו כי אסור לו לאכול, לשתות, לעשן, ניסה להדליק סיגריה. השוטרים זרקו את הסיגריה ואז ניסה ללגום מים.

בתיק תוצאות בדיקת הנשיפה המצביעות על ריכוז של 305 מק"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף.

איני מתעלמת מדוחות השוטרים שאינם עקביים בכל הנוגע לסוגיית לגימת מים טרם הבדיקה, אולם בשלב דיוני מקדמי זה, כאשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירה של נהיגה בשכרות, אם מכוח תוצאות בדיקת הינשוף ואם מכוח הכשלה, איני רואה מקום להידרש לסוגיה ראייתית זו שתלווה ודאי את הדיון בתיק העיקרי.

בשלב דיוני מקדמי זה אין בית המשפט נדרש להכריע בין גרסאות הצדדים ולקבוע ממצאי מהימנות. מלאכה זו שמורה לבית המשפט הדן בתיק העיקרי נוכח התרשמותו הישירה מן העדים ואופן העדתם. נכון לשלב דיוני זה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום בבוא העת.

העבירה המיוחסת למבקש, של נהיגה בשכרות, הנה עבירה המהווה סיכון ממשי לשלומם וביטחונם של המשתמשים בדרך ולא אחת מהווה גורם לתאונות דרכים קשות. הנוהג בשכרות, נתון במצב מנטאלי השולל ממנו שליטה מקסימאלית ברכבו ובתגובותיו הגופניות ומכאן מסוכנותו.

למבקש רישיון נהיגה משנת 1988 ומאז צבר לחובתו 29 הרשעות קודמות בתעבורה, הרשעתו האחרונה משנת 2011. שלוש מבין הרשעותיו הקודמות הן בגין נהיגה בזמן פסילה, בעבר גרם המבקש לתאונת דרכים בשל עקיפה מסוכנת ובנוסף עבר עבירות חוזרות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ללא רישיון רכב ועוד. עברו התעבורתי של המבקש מעיד על הסיכון הרב הנשקף מהמשך נהיגתו.

בנסיבות אלה, הבקשה לביטול הפסילה המנהלית נידחת.

בהתאם לסעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, יבטל בית המשפט את איסור השימוש אם המבקש לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו או שהנהג פעל בניגוד להוראותיו והמבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

המבקש נימק בקשתו לביטול איסור השימוש בכך שהרכב שייך למקום עבודתו וכי מתפרנס הוא ממקום עבודה זה. נימוקי הבקשה אינם עומדים בתנאי סעיף 57ב(ב) לפקודה. לא נטען ולא הוכח כי בעל הרכב לא ידע ולא הסכים לכך שהמבקש ינהג ברכבו ואף לא נטען ולא הוצגה ראיה המעידה כי בעל הרכב עשה מעשה כלשהו למניעת ביצוע העבירה דנן באמצעות רכבו.

על פי סעיף 57ב(ג) לפקודה, רשאי בית המשפט לבטל את איסור השימוש או לקצר את תקופת איסור השימוש בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת.

במסגרת שיקולי הצדק, על בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של בעל הרכב והמידה בה פוגע בו איסור השימוש, ולאזן בין הללו לבין האינטרס הציבורי כעולה מחומרת העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי מסוכנות לציבור המשתמשים בדרך.