עוביד זועבי (עציר) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

העוררים שהינם גזבר ומזכיר המועצה האזורית בוסתן אל מארג', נעצרו לראשונה על ידי המשיבה ביום 2.3.11 בשעות הבוקר בחשד של ביצוע עבירות מרמה והפרת אמונים, מתן שוחד, גניבת נכס שבפיקוח, מרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עושק על ידי קבלת דבר שאינו מגיע, קשר לפשע וזיוף בנסיבות מחמירות.

על פי הפרטים שצויינו בבקשה העוררים חשודים בעבירות שצויינו לעיל תוך כדי ניצול מעמדם, הפקת מסמכים כוזבים, מתן שוחד בחירות ורישום כוזב בספרי תאגיד.

שני העוררים הובאו בפני בית משפט השלום ביום 3.3.11 והמשיבה ביקשה להאריך את מעצרם למשך 10 ימים. עילות המעצר על פי בקשת המעצר, הינן שיבוש מהלכי חקירה ומשפט, השפעה על עדים, תיאום גרסאות עם חשודים נוספים, העלמת ראיות וסיכון בטחון הציבור ורכושו.

בית משפט השלום לאחר שבחן את חומר החקירה ושקל את טענותיהם של ב"כ שני הצדדים, מצא, כי יש בחומר החקירה כדי לבסס חשד סביר של מעורבות העוררים בעבירות בהן הם חשודים וכן מצא, כי קיים חשד סביר לחשש כי שחרור המשיבים יביא: "לשיבוש הליכי חקירה ומשפט/העלמת רכוש/השפעה על עדים ולפגיעה בראיות בדרך אחרת". כן קבע בית משפט כי השתכנע כי: "קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור החשודים יש בו כדי לסכן את שלום הציבור ובטחונו".

בית משפט השלום נתן את דעתו לסעיף 13(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, המחייב לשקול שחרור חשוד בתנאים מגבילים שפגיעתם בחרות החשוד פחותה ושיש בהם כדי להשיג את מטרות המעצר והגיע למסקנה, שאין בחלופת המעצר כדי להשיג את מטרת המעצר.

אף שבית משפט השלום ציין, כי יתכן וצודק ב"כ העוררים בטענתו כי החקירה נוהלה שלא בדרך המקובלת והיו עיכובים רבים במועד מתן צו המעצר כנגד העוררים לבין העברת החקירה למישור הגלוי, אולם עיון בדו"ח סודי שהמשיבה הגישה לפניו ובו פרטה את פעולות החקירה שיש עוד לבצע, שכנעה את בית משפט השלום להאריך את מעצרם של העוררים משום שאותן פעולות מחייבות המשך מעצרם של העוררים.

הערר שבפניי מופנה כנגד ההחלטה הנ"ל. אין בפי העוררים טענות לגבי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה חומר החקירה מעמיד חשד סביר למעורבותם של העוררים בעבירות בהן העוררים חשודים. טענותיו של ב"כ העוררים לעניין עילת המעצר ולאי שחרור העוררים.

יצויין, כי החקירה כנגד העוררים נפתחה עוד בחודש מרץ 2010 בעקבות תלונה שהוגשה נגדם על ידי ראש המועצה הממונה הקודם מר עפיף עמר כלפיו יש בפי העוררים טענות קשות מהן ניתן להבין, כי לעפיף הנ"ל קיים מניע להתנקם בעוררים, לאחר שניסיונותיו כשעמד בראש המועצה לפתוח בהליך של פיטורי אחד העוררים, לא צלחו ולאחר שאחד העוררים הגיש כנגד אחיו תביעה על פרסום לשון הרע נגדו ובסופו של דבר בעקבות בג"צ שהעוררים או מי מהם הגישו, פורקה המועצה וראש הממונה עפיף פוטר, כך שמדובר במעשה נקמנות מצידו של עפיף.

ב"כ העוררים סבור, כי רק עילת המעצר אחת יכולה להצדיק את המעצר, בשים לב למהות החשדות והיא שיבוש הליכי חקירה והשפעה על עדים, ובעניינם של העוררים הצהיר ב"כ המשיבה בחקירתו, בפני בית משפט השלום במסגרת הבקשה להארכת המעצר, כי העוררים אף שהיו מודעים לחקירה המתנהלת נגדם והיו משוחררים משך פרק זמן של כ- 10 חודשים וגם המשיכו להיות מועסקים במועצה, לא ניסו לשבש הליכי חקירה או להשפיע על עדים. בעניין זה הפנה הסנגור לתשובותיו של ב"כ המשיבה מר יונסף בעמ' 9 לפרוטוקול, שם הוא נשאל על ידי הסנגור באם יש לו בתיק שמץ של ראיה שמישהו מהחשודים ניסה להדיח עדים בתקופה זו של החקירה והתשובה היתה "לא החשודים אך יש קשר חברתי בין המעורבים". לשאלה נוספת של הסנגור האם יש זיקה שהעוררים ניסו לשלוח מישהו להדיח, השיב מר יונס, כי אין.

במצב דברים זה תמה ב"כ העוררים על כך, שבית המשפט קבע בהחלטתו להאריך את מעצרם של העוררים על חשש, כי שחרור החשודים יביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט. ב"כ העוררים תקף את החלטת בית משפט השלום בציינו, לפיה ביסס בית המשפט את המעצר על עילות שלא נטענו כלל כגון העלמת רכוש.

עיינתי בחומר החקירה שבידי המשיבה וגם אני סבור, כי יש בחומר החקירה כדי לבסס באופן סדיר את החשדות המיוחסות לעוררים. אולם כאמור, עניין זה איננו עומד ביסוד הערר שבפניי. הערר מתמקד בכך, כי אין כל חשש ששחרור העוררים יגרום לשיבוש מהלכי חקירה ומהלכי משפט לאחר שגם נציג המשיבה הודה בכך.

טענתו של הסנגור, כי חשש ערטילאי בלתי מוגדר לשיבוש הליכי חקירה, אינו מצדיק מעצר; אכן, על מנת לבסס מעצר על עילה של חשש לשיבוש מהלכי משפט חייב כי יתקיים חשש ספציפי, בין אם חשש זה נובע מעצם החשדות המיוחסות לחשוד כגון מקרים בהם נעצר חשוד לאחר שניסה לשבש מהלכי חקירה או משפט או מקרים בהם קיימות ראיות כי החשוד ניסה הלכה למעשה להשפיע על עדים, לתאם גרסאות ולשבש הליכי חקירה.

בענייננו, אישר ב"כ המשיבה בחקירתו בפני בית משפט השלום, כי העוררים או מי מהם לא ניסו להשפיע על עדים, אם כי עולה מתשובתו, כי קרובי משפחה שלהם ניסו זאת, גם לאחר שב"כ המשיבה טען בפניי, כי ב"כ המשיבה בדבריו לפיהם אישר כי העוררים לא ניסו להשפיע על עדים או לשבש הליכי חקירה לא דייק, לא הצליח להפנות אותי לראיה כלשהי בחומר החקירה המצביעה על כך שמי מהעוררים ניסה להשפיע על עדים או לשבש מהלכי חקירה, כל מה שהצביע עליו היה שקרוב משפחה של מי מהעוררים דיבר עם אחד העדים וניסה לדעת פרטים על עדותו. אכן יש בכך ניסיון כדי להשפיע על עדים מצידו של אותו קרוב משפחה ויחד עם זאת, הניסיון של אותו קרוב משפחה, עליו הצביע ב"כ המשיבה, נעשה כאשר העוררים נתונים במעצר, כך שהמשך מעצרם אין בו כדי למנוע מקרובי משפחה לשבש את מהלכי החקירה או להשפיע על עדים אם יחליטו לעשות כן.

כאמור, החקירה נגד העוררים נפתחה עוד בחודש 3/10 ומתברר, כי חודשיים קודם לכן פנתה המשיבה לבית המשפט וקיבלה צו מעצר כנגד העוררים, צו שעשתה בו שימוש רק כאשר החליטה לעצור את העוררים ביום 2.3.11 ויותר משנה לאחר הוצאת הצו.

מחקירתו של ב"כ המשיבה בפני בית משפט השלום עולה, כי העוררים ידעו על החקירה המתנהלת נגדם ובפרק זמן עד למעצרם, 10 חודשים ויותר, הסתובבו חופשי ואף המשיכו לעבוד במועצה וכאמור המשיבה מאשרת, כי בכל פרק הזמן הנ"ל לא ניסה מי מהם לשבש מהלכי משפט. אף שיש להניח, כי הם היו מודעים לחשדות שביסוד החקירה ויש להניח, שהם יכלו לצפות מי העדים שייחקרו בקשר לחשדות, על כן, משלא ניסו להשפיע על עדים או לשבש מהלכי חקירה, לא היה מקום לכך, כי בית משפט השלום יגיע למסקנה, "כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור החשודים יביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט...".

הנימוק הנוסף של העלמת רכוש, לא רק שאין לו תימוכין בחומר החקירה, אלא אף לא נטען על ידי המשיבה. באשר לסיכון שלום הציבור ובטחונו, שבית משפט קמא ציין כצידוק למעצרם של העוררים גם עניין זה אינו מתקיים לגבינו ולא מובן במה שחרורם של העוררים יכול לסכן את שלום הציבור, יצויין כי בבקשה למעצר נטען כי שחרור העוררים עלול לסכן את בטחון הציבור ורכושו ולגבי טענה זו לא ניתנו פרטים כלשהם על ידי המשיבה.

בשים לב לעבירות בהן חשודים העוררים הרי שלטעמי העילה היחידה שיכלה להצדיק מעצרם של העוררים הינה שיבוש מהלכי חקירה והשפעה על עדים. אמנם המשיבה טענה בבקשתה לעצור את העוררים על חשש לשיבוש מהלכי חקירה והשפעה על עדים אם ישוחררו העוררים, אולם, אין בחומר החקירה כדי להצביע על חשש ספציפי ומסוים. אמנם, שחרורו של כל חשוד בטרם הסתיימה החקירה בכללותה, טומן בחובו חשש לשיבוש מהלכי חקירה, אולם המדובר בחשש ערטילאי שאינו מצדיק מעצר.

בנסיבות המקרה שבפניי נראה לי, כי ניתן להתגבר על החשש הערטילאי של שיבוש מהלכי חקירה על ידי הטלת תנאים, שיאיינו אפשרות של שיבוש מהלכי חקירה מצידם של העוררים גם לאחר שישוחררו.

לפיכך ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות ובמיוחד לאחר שנתתי את דעתי על התנהלות החקירה אשר נפתחה כאמור עוד בחודש מרץ 2010 וצווי מעצר כנגד העוררים הוצאו בהעדר עוד בחודש ינואר 2010 ולאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים, באתי לדעה כי דינו של הערר להתקבל, לאחר שנחה דעתי, כי ניתן להתגבר על כל חשש לשיבוש מהלכי חקירה עם שחרור העוררים על ידי תנאים שייקבעו להלן.