עובדיה נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

החלטה

ביום 22.11.10 נדחתה תביעת המבקש על ידי המשיב. ביום 9.12.10 הגיש המבקש ערעור, בהסתמך על חוות דעת ד"ר לני משנת 2009. ביום 14.12.10 נשלחה לב"כ המבקש החלטה שבה ניתנה לו שהות לתקן ערעורו ולהוסיף כל מסמך נדרש. ביום 23.12.10 הודיע המבקש שהוא מוותר על זכותו להגיש מסמכים נוספים. הוא לא ביקש להגיש חוות דעת משלימה. ביום 22.3.11 הודיע המבקש על צירוף חוות דעת של ד"ר לני מיום 9.3.11. לפי החלטה מיום 24.3.11 הגיש המבקש בקשה להגשת חוות דעת משלימה ביום 30.3.11. המשיב הסכים לבקשה וביקש להגיש חוות דעת עדכנית, למרות שטרם הגיש כלל כתב תשובה. למרות הסכמת המשיב, דחתה ועדת הערר את הבקשה להגיש חוות דעת משלימה, הן לאור התנהלות המבקש והן לאור תוכנה של חוות הדעת המשלימה, שלא נמצא בה חידוש, והעובדה שזכויותיו של המבקש נשמרות בדרך של חקירת מומחים או העלאת הטענות שהועלו בחוות הדעת בפני מומחה מוסכם אם יתמנה.

על כך הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הבקשה נכללת בסעיף 1 (1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור (התשס"ט – 2009).

בין אם הבקשה נכללת במסגרת הצו ובין אם לאו, אין ספק שמדובר בהחלטה דיונית של הערכאה הקודמת, ואין בית המשפט לערעורים נוהג להתערב בענין כגון דא, ואין מקום שיעשה כך במקרה זה. למרות טענות המבקש על הפרת השוויון בין הצדדים, יישמר השוויון בין הצדדים.

אני דוחה את טענת המבקש, שיש זכות "חוקתית על חוקית" להביא ראיות במסגרת חוק סוציאלי. הזכות החוקתית, שהיא גם חוקית, היא שתינתן למבקש הזדמנות ראויה להביא טענותיו וראיותיו בפני הערכאה הדיונית. אין לו זכות חוקתית להגיש ראיות מתי שירצה, ואיך שירצה, לאחר שויתר על זכותו כאשר ניתנה לו אפשרות לתקן ולהגיש קודם לכן. הזכות החוקתית היא הזדמנות. צריך לנצל אותה, ולעשות זאת באופן שיענה על האיזון שעושה הערכאה הדיונית בין זכויות הצדדים והתיקים השונים שבפניה.

גם הסכמת המשיב אין די בה, ויש לקבל את דברי הערכאה הדיונית, כי היא שאחראית על ניהול הדיון. כדברי בית המשפט העליון בענין דומה, רע"א 00 / 3136 סלימאן סלמאן נ' ג'ורג שוקייר - רואה-חשבון פ"ד נה (2) 97, עמוד 100:

"בקשת דחייה המוגשת לבית-המשפט, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאת ערעור, מחייבת שיקול ואיזון בין אינטרסים שונים: של המבקש, של המשיב ושל הציבור, ולעניין זה הסכמת בעלי-הדין אינה מועילה בהכרח, כשם שהתנגדות אחד מבעלי-הדין אינה מונעת בהכרח היעתרות לבקשה. האינטרסים של בעלי-הדין תלויים בנסיבות העניין, במשקל הנימוק המשמש עילה לבקשת הדחייה (למשל מחלה פתאומית שבה חלה פרקליטו של בעל-דין) ובשלב שבו מוגשת בקשת הדחייה, יחסית לנימוק הדחייה. אינטרס הציבור הוא שהמשפטים יתבררו במהירות ראויה ויתקיימו במועד שאליו הם נקבעו. בדחיית דיון למועד אחר יש כדי לשבש את המהלך התקין של עבודת בית-המשפט ולהאריך את המשפטים כשאין אפשרות לשלב ביום הדיונים תיק אחר במקום התיק נושא בקשת הדחייה. יש בה גם להוסיף נטלים מיותרים על עבודת הדרג המינהלי של בית-המשפט ולהאריך את משך בירורו של העניין נושא ההתדיינות, דבר שמנקודת הראות של האינטרס הציבורי יש למנוע ככל האפשר. מי שמנתח את הסיבות להימשכות הבלתי ראויה של ההליכים בבית-המשפט ולעינוי הדין שנגרם עקב כך אינו יכול להתעלם מהגורם (התלוי כמעט אך בבתי-המשפט) של דחיית משפטים מהמועד שאליו נקבעו למועדים אחרים מטעמים שאינם ראויים. עם טעמים אלה אפשר למנות גם שימוש ביד קלה מדי בהיעתרות לבקשות דחייה שהטעם היחיד או העיקרי להגשתן הוא הסכמת בעלי-הדין או פרקליטיהם. "

מכל מקום, מדובר בהחלטה דיונית שאין להיעתר לבקשת רשות ערעור בגינה. אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: