עובדיה נ' חביב ואח'

פסק דין

מבוא

בפניי שתי תביעות, האחת הוגשה ביום 20.11.07 (ת.א. 4495-11-07) והשנייה הוגשה ביום 21.4.09 (ת.א. 8148-04-09), בגין אותה מסכת עובדתית, ועל כן אוחדו התביעות על פי החלטת כבוד סגן הנשיאה השופט (בדימ') מאיר שנהב, אשר ניתנה ביום 12.5.09.

התובע בת.א. 4495-11-07 והנתבע 1 בת.א. 8148-04-09 (להלן: "המשכיר ו/או "עובדיה" ו/או "התובע"), הינו הבעלים בשטח רשום של כ-49 מ"ר לו צמודה סככה בשטח של כ-29 מ"ר ברחוב משכית 15 בהרצליה פיתוח הידוע גם כחלקה 54/7 בגוש 6420 (להלן: "הנכס ו/או "המושכר"").

הנתבע 1 בת.א. 4495-11-07 והתובע בת.א. 8148-04-09, הינו שוכר הנכס בין השנים 2004-2008 (להלן: "השוכר ו/או "חביב" ו/או "הנתבע").

הנתבע 2 בת.א. 4495-11-07, הינו אביו של השוכר ומי שערב על פי ההסכם לכל חיובי בנו (להלן: "אביו של השוכר") והוא התנהל מול אביו של המשכיר בעניין התובענה.

הנתבע 2 בת.א. 8148-04-09, הינו אביו של המשכיר אשר פעל בשם בנו, התנהל מול השוכר בנוגע לתנאי ההסכם ואף התקשר עמו (להלן: "אביו של המשכיר").

הצדדים חתמו על הסכם שכירות ביום 28.3.04 (להלן: "ההסכם"), לפיו דמי השכירות הינם בסך של 1,500$ לחודש החל מיום 1.4.04 ועד ליום 30.6.05, כשהשוכר פטור בשלושת החודשים הראשונים מתשלום דמי שכירות, עקב השקעתו בשיפוץ הנכס.

עוד בהסכם הראשון שנחתם, ניתנו לשוכר שלוש אופציות נפרדות להארכת תקופת השכירות בכל פעם לתקופה של 12 חודשים בתמורה לסך של 1,605$ בשנת האופציה הראשונה ותוספת של 7% בכל שנה נוספת ובסה"כ ארכות עד ליום 30.6.08, המועד בו הסתיימה תקופת השכירות.

בסמוך לתחילת שימושו של השוכר בנכס, כחמשה חודשים לאחר השיפוץ, הוא פנה לעיריית הרצליה בבקשה לקבל רישיון עסק (בתאריך 28.11.04) והובהר לו, כי למקום אין היתר לשימוש מסחרי ועליו להגיש בקשה "לשימוש חורג מסחרי". במהלך תקופת השכירות לא היה לשוכר רישיון עסק.

במהלך 2005 בוצע שינוי בהסכם ובו שונתה מטרת השכירות מ"מכירת מוצרי מזון בלבד" ל"בית אוכל אחר להכנת מזון והפצתו".

ביום 21.10.07 ביקר בנכס פקח העירייה שמצא, כי השוכר פעל ללא רישיון עסק בר תוקף לשנת 2007, והוגש נגדו כתב אישום. השוכר הגיע להסדר טיעון, שאושר על ידי בית משפט ביום 9.4.08, לפיו הוא הורשע בעבירה ונקנס בסך של 1,500 ₪.

בסמוך לכך, הגיש המשכיר תביעה בסדר דין מקוצר ת.א. 4495-11-07 כנגד השוכר וכנגד אביו של השוכר ואילו האחרונים לא הגישו בקשת רשות להתגונן. לפיכך, ניתן נגדם ביום 4.2.08 פסק דין בהעדר הגנה והשוכר פונה מהנכס ביום 3.4.08 באמצעות קבלן הוצאה לפועל.

ביום 30.4.08 הוגשה "בקשה למתן אורכה להגשת בקשה לביטול פסק דין" על ידי השוכר ואביו ובהעדר תגובת המשכיר, פסק הדין בוטל. בנוסף, הגיש השוכר כנגד המשכיר ואביו תביעה בת.א. 8148-04-09 והתביעות התבררו בפניי יחדיו, כאמור לעיל.

ביום 5.12.10 התקיימה ישיבת הוכחות ובמהלכה העידו המשכיר ואביו והשוכר ואביו.

עיקר טענות הצדדים

לטענת המשכיר, הפר השוכר את ההסכם בכך שלא שילם דמי שכירות מיום 1.5.07 ועד ליום 1.11.07 בסך של 54,753 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בסך של 4,795 ₪, והוא זכאי לפי ההסכם גם לפיצוי מוסכם בסך של 10,000$ המוערך נכון ליום 14.11.07 בסך של 39,560 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

בנוסף עליו לשלם דמי שכירות עד תום תקופת השכירות ביום 30.6.08 בסך של 1,650$ לחודש בתוספת מע"מ כפול שבעה חודשי שכירות ובסה"כ סך של 52,774 ₪ (חרף פינויו כחודשיים קודם לכן על פי פסק דין, כאמור לעיל).

מנגד, לטענת השוכר, אביו של המשכיר והמשכיר הטעו אותו בחוסר תום לב תוך יצירת מצג שווא בעת עריכת מו"מ ובעת כריתת החוזה, והם נמנעו מליידע את השוכר, כי אין אפשרות לקבל רישיון עסק, לעסק מסוג עסקו של השוכר (בית עסק לממכר מזון), משום שהנכס מסווג לייעוד "תעשייתי" ולא לייעוד "מסחרי". בנוסף, קיימת אי התאמה באשר לתיאור שטחו של הנכס, משום שהשוכר אינו יכול להשתמש בשטח הסככה.

יתרה מכך, לטענתו, הוא פנה מספר רב של פעמים לאביו של המשכיר שיפעל לשינויי הייעוד בנכס למול עיריית הרצליה והאחרון הבטיח לו, כי "העניין יסודר" וכי "יש לו קשרים בעירייה", אך ללא הואיל, לכן הוא החליט להפסיק לשלם דמי שכירות, כדי ליצור לחץ על המשכיר ואביו לפעול בעניינו.