עואודה נ' מ. מ. משהד

פסק דין

מונח לפני ערעור על החלטתה של כב' הרשמת ברכה לכמן, מיום 30.6.13, לפיה בוטלו עיקולים זמניים שהוטלו על זכויות המשיבה אצל המחזיקים שפורטו במסגרת הבקשה להטלת העיקול הזמני שהגיש המערער בת.א. 22262-06-13.

נימוקי הערעור:

מטעמו של המערער, עו"ד במקצועו, הוגשה תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, כנגד המשיבה לתשלום הסך של 1,516,600 ₪, בגין שירותים משפטיים שניתנו על ידי המבקש למשיבה. ביסוד כתב התביעה שני הסכמים שנערכו ונחתמו בין המבקש, מצד אחד, לבין המשיבה, מצד שני, בימים 6.9.08 ו- 1.1.09.

לצדו של כתב התביעה הוגשה מטעמו של המבקש בקשה להטלת עיקולים זמניים. לבקשה שהוגשה מטעמו, כאמור, צירף המבקש תצהיר וכתב התחייבות בהתאם לדרישות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (יקראו להלן: "התקנות").

בהתאם להחלטה שניתנה על ידי כב' הרשמת לכמן, בבקשה האחרונה הנ"ל, ביום 12.6.13, התקבלה הבקשה והוטלו עיקולים זמניים כמבוקש.

בעקבות ההחלטה האמורה הוגשה מטעמו של המבקש בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי. בבקשה זו, שהוגשה כבר במועד מתן צו העיקול הזמני, יצאה מתחת ידיה של כב' הרשמת החלטה נוספת לפיה נקבע כי, צו העיקול הזמני לא יחול על חשבון העובר ושב של המשיבה וכפועל יוצא מכך, הוא לא יחול על מסגרות האשראי. בנוסף, נקבע במסגרת אותה החלטה, כי דיון בבקשה למתן צו העיקול הזמני, שניתן במעמד צד אחד, יתקיים במעמד שני הצדדים ביום 24.6.13.

במסגרת הדיון שנערך בבקשה, במעמד שני הצדדים, נחקרו בחקירות נגדיות וחוזרות המערער והחשב המלווה של המשיבה. בתום הדיון ניתן צו לסיכומים ולאחר הגשתם של אלה, ניתנה מתחת ידיה של כב' הרשמת ההחלטה מושא הערעור דנן, שעל שורתה האחרונה עמדתי לעיל.

לטענת המערער שגתה כב' הרשמת בעת שנתנה החלטה מושא הערעור.

ההחלטה, ביקש המערער לדייק, ניתנה לאחר הגשת סיכומים בכתב ולא כפי שצוין במסגרת ההחלטה מושא הערעור.

אשר לנימוקי הערעור, נטען על ידי המערער, כי בפני כב' הרשמת הוכח שהמשיבה מצויה במצב כלכלי רעוע הגובל בסף של חדלות פרעון. מצב זה, כך נטען, מקים יסוד לקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין ומצדיק הטלתם של העיקולים הזמניים המבוקשים.

בשנים החולפות, כך נטען, המשיבה נהנתה מהגנת לשכת ההוצאה לפועל, לאחר שתיקיה אוחדו. תיק האיחוד פוזר זה מכבר ומאז פיזורו המשיבה מתנהלת שלא כדין תוך שימוש באמצעים מטעים. לעניין זה נטען כי המשיבה מנהלת חשבון הבראה מכח הוראת שעה שתוקפה פג זה מכבר. בנוסף, בחשבון המשיבה מוקצות מסגרות אשראי זמניות וקבועות שמטרתן אחת – לעקוף צווי עיקול. התנהלותה הכושלת של המשיבה ואי הסדרים המלווים את פעילותה הביאו את המשיבה למצב כלכלי ותפעולי חמורים ביותר.

בנסיבות המתוארות לעיל, כך טען המערער, ובנוסף להם סכום התביעה העשוי לשמש לבדו אינדיקציה נוספת לקיומה של הכבדה, מתקיימים כל התנאים הנדרשים לצורך הטלת העיקול הזמני ובטעות החליטה כב' הרשמת על ביטולו.

ביחס למאזן הנוחות, הפנה המערער לרע"א 2826/06 במסגרתו עמד בית המשפט על הקשר הקיים בין התנאים השונים למתן הסעד הזמני (מה שמכונה וידוע בפסיקת בתי המשפט בתור 'מקבילית הכוחות'), וטען כי בענייננו מדובר בחיוב מוכח הנסמך על חשבונות מאושרים והסכמים חד משמעיים. משכך, יש להציג רף נמוך ביותר ביחס לדרישה להוכחת מאזן הנוחות.

בהתאם למצב הקיים היום, בו המשיבה פועלת להעדפת נושים שלא בתום לב ותקציבה המיועד למימון פעילויות מוניציפליות הינו דל ביותר, לא ניתן יהיה להבטיח פרעון פסק הדין ככל שהעיקולים הזמניים לא יוטלו.

ביחס לעיקול הספציפי שהתבקש על מסגרת האשראי, טען המערער כי טעתה כב' הרשמת בעת שקבעה כי זכות זו למסגרת אשראי אינה ניתנת לעיקול. בעניין זה הפנה המערער לת"א (תל-אביב) 2176/08 משה אלבס נ' בנק מזרחי טפחות, מיום 10.1.11, במסגרתו נקבע כי הזכות למשיכת יתר על פי הסכם מסגרת אשראי, הינה זכות הניתנת לעיקול בגובה הבטחונות המוחזקים על ידי הבנק.

כמו כן, נטען כי טעתה כב' הרשמת בעת שביטלה את העיקול על הכספים המוחזקים בעבור המשיבה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה וכן על חשבון ההבראה, המתנהל כיום באופן פיקטיבי חרף תפוגת הוראות תיקון 31 לחוק יסודות התקציב.

הדיון בערעור:

מטעמה של המשיבה לא הוגשה תגובה לערעור וכך גם לא הוגשו עיקרי טיעון. במסגרת הדיון שהתקיים לפני בערעור חזר המערער על טיעוניו ועתר לקבלת הערעור. עולה מדבריו כי לטענתו שלא כדין בוטלו העיקולים הזמניים שהוטלו על ידי כב' הרשמת מקום שמטעמה של המשיבה לא הוגשה כל בקשה לביטולם. טענה זו הועלתה לפני כב' הרשמת בפתח הדיון שנערך לפניה אולם היא לא התקבלה על ידה שלא בצדק.

לגופם של דברים, טען המערער כי לפני כב' הרשמת לא הוצגו חומרים המאששים טענות המשיבה ותומכים בהן. בכלל זאת לא הובאה כל ראיה לקיומו של חשש ממשי להכבדה על המשיבה באם יוטל צו העיקול הזמני. המשיבה, חרף סיכומים שנערכו עמה, במסגרתם התחייבה לפרוע את חובה למערער, התחמקה מלעשות כן פעם אחר פעם.