עו"ד יעקב כהן - המפרק הקודם לקלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד איתן ארז - מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק)

השופט ע' פוגלמן:

האם רשאי בית משפט להעניק פטור מאגרה המותנה בתוצאת ההליך? זו השאלה המתעוררת בבקשה דנן, שהחלטנו לדון בה כבערעור בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע והליכים קודמים

1. המשיב 1 מכהן החל משנת 2008 כמפרק של חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק), חברה שעסקה במיזם נדל"ן שייעודו היה הקמת דירות נופש בטבריה (להלן בהתאמה: החברה; המפרק; והמיזם). במסגרת תפקידו הגיש המפרק בקשה למתן הוראות נגד המערער – שכיהן כמפרקה של החברה בין השנים 2008-1989 – בהתאם לסעיפים 374-373 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. זאת, בגין נזקים שנגרמו לטענת המפרק לקופת הפירוק נוכח התנהלותו הכספית של המערער. בהמשך לכך, הוטלו עיקולים על חשבונות ונכסים אחרים של המערער. ביום 18.4.2014 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) כי יש להגיש את הבקשה כתביעה עצמאית נפרדת, ולאחר מכן הגיש המפרק תביעה כספית נגד המערער בסכום של כ-18.5 מיליון ש"ח (להלן: התביעה) ובצידה בקשה לפטור את החברה מתשלום אגרה.

2. ביום 21.10.2015 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשם (השופט) ד' חסדאי) כי אם תתקבל התביעה – תשולם האגרה מן הסכום שייפסק (להלן: החלטת הרשם). בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), פטור מתשלום אגרה יינתן רק לאחר שבעל הדין המבקש את הפטור הוכיח כי הוא עומד בשני תנאים מצטברים והם היעדר יכולת כלכלית; וכי נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה. אשר לתנאי הראשון, בית המשפט ציין כי על יסוד האמור בחוות דעת מומחים בתחום החשבונאות ועל יסוד החלטות שיפוטיות קודמות בעניינה של החברה – ובכללן גם של בית משפט זה – שמהן ניתן ללמוד על התנהלותו הבעייתית של המערער שהסבה לחברה נזקים, "[...] ההליך מגלה עילה באופן מובהק, וזאת אף בנוגע למלוא סכום התביעה". אשר לתנאי השני שעניינו מצבה הכלכלי של החברה, נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת שזה "אינו מן המשופרים" נוכח הימצאות החברה בהליכי פירוק. בית המשפט נדרש לאפשרות לפנות לרוכשי הדירות במיזם – הם נושי החברה (להלן: נושי החברה) – כדי שאלה יישאו בתשלום האגרה. צוין כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, מקום שבו חברה הנמצאת בהליכי פירוק מבקשת פטור מתשלום אגרה, על בית המשפט לשקול אם ראוי לכנס אספות נושים לבחינת נכונותם לשאת באגרת בית המשפט. ככל שהנושים מחליטים שלא לשאת בתשלום האגרה, עשוי הדבר להעיד על הערכתם את סיכויי התביעה. בנסיבות המקרה דנן נמצא כי יש להקל עם נושי החברה וזאת משום שמדובר במאות נושים, רובם ככולם אנשים פרטיים, אשר חלקם מכרו את זכויותיהם בדירות במיזם וחלקם נפטרו. עוד ניתן משקל לחלוף השנים; ולכך שנושי החברה נאלצו לאורך השנים להוציא מכיסם סכומים נוספים לשם השלמת המיזם. בהינתן כל אלה קבע בית המשפט כי הפטור מתשלום האגרה יינתן בכפוף לתוצאות ההליך, כך שהיה ותתקבל התביעה – תשולם האגרה מן הסכום שייפסק לטובת התובעת.

3. המדינה (המשיבה 2) הסכימה עם החלטת הרשם ולא ערערה עליה. מנגד, המערער ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 14.3.2016 דחה בית המשפט (כב' השופטת ע' צ'רניאק) את הערעור בפסק דין קצר. בית המשפט עמד על כך שהרשם הוא "המומחה לעניין אגרות", ועל כך שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטותיו תעשה "במקרים נדירים" בלבד. עוד צוין כי יש לראות את החלטת הרשם כאילו ניתן פטור מלא מתשלום אגרה.

טענות הצדדים בערעור

4. מכאן הערעור שלפנינו. המערער מיקד את ערעורו בשתי טענות מרכזיות. לפי הטענה הראשונה, משמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא הענקת פטור "זמני" למפרק מתשלום אגרה המותנה בתוצאות ההליך, כך שאם תביעתו תתקבל הוא יחויב בתשלום האגרה. לעמדת המערער, תוצאה זו חורגת מן ההסדר הקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, שאינו מכיר באפשרות להעניק פטור מתשלום אגרה בהתחשב בתוצאת ההליך. המערער מוסיף כי אף תקנה 14(ז) לתקנות האגרות, המתירה לבית המשפט לדחות את מועד תשלום האגרה מקום שבו נדחתה בקשה למתן פטור או שניתן פטור חלקי מתשלום אגרה, אינה חלה בעניין שלפנינו. זאת משום שבקשת המערער לפטור מאגרה לא נדחתה, ולחלופין – לא ניתן לומר כי ניתן פטור חלקי. המערער סבור כי הכרה בפטור מותנה עלולה להוביל ל"פרץ של תובענות מנופחות" שבסופו של דבר יתבררו כתביעות סרק מצד תובעים שיטענו לחיסרון כיס. עוד נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה ניתן "להשקיף" על ההסדר שקבע הרשם כעל פטור מלא מתשלום אגרה, מעוררת קושי הן משום שלא נומקה כראוי, הן נוכח החלטת הרשם, שממנה עולה במפורש כי מדובר בפטור זמני המותנה בתוצאת ההליך. לפי הטענה השנייה, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התערב בקביעת הרשם שלפיה החברה נעדרת יכולת כלכלית לשלם את האגרה, שכן כלל לא ברור אם המפרק אכן פנה לכל נושי החברה בדרישה למימון אגרת התביעה. ממילא, לא הוכחה זהותם או היותם נעדרי יכולת כלכלית.