עו"ד אביעד ויסולי נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ ואח'

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ח' ברנר) בפר"ק 15656-07-14 מיום 26.11.2017 (להלן: ההחלטה או החלטת בית המשפט המחוזי), במסגרתה אושרה בקשתו של המשיב 3 להתקשר בהסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) עם חברת פ.י.ב.י. אחזקות בע"מ (להלן: פ.י.ב.י.) בקשר לתביעה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 53487-04-15, להלן: תביעת פ.י.ב.י.).

רקע

1. חברת אלרן (ד.ד) תשתיות בע"מ (להלן: חברת הבת), היא חברת בת של חברת אלרן (ד.ד) השקעות בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) (להלן: חברת האם). ביום 4.8.2011 מכרה פ.י.ב.י. את כל מניותיה בחברת הבת, שהיוו 32.08% מסך המניות בה, לחברת האם (להלן: הסכם פ.י.ב.י.), אשר עובר לאותה עסקה החזיקה ב-45.42% ממניות חברת הבת. למן החתימה על הסכם פ.י.ב.י. ועד היום מחזיקה חברת האם ב-77.5% ממניות חברת הבת. יתר האחזקות בחברת הבת הן כדלקמן: 18.75% מהמניות מוחזקות על ידי חברת דור אלון טכנולוגיות בע"מ ו-3.75% מהמניות מוחזקות על ידי רו"ח רונן בראל (בנאמנות) (להלן יחד: בעלי מניות המיעוט).

2. ביום 14.8.2014 ניתן צו לכינוס נכסים זמני בחברת האם כתוצאה מאי-פריעת התחייבויותיה למחזיקי אגרות החוב (סדרה ג') מטעמה (להלן: מחזיקי האג"ח). הצו ניתן לבקשת המשיבה 2, חברת הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (להלן: חברת הרמטיק), מתוקף תפקידה כנאמן למחזיקי האג"ח. ביום 24.12.2014 ניתן כנגד חברת האם גם צו פירוק. ככונס נכסים זמני של חברת האם מונה תחילה עו"ד ויסולי (להלן: המבקש), המחזיק ב-25.08% מאגרות החוב של חברת האם. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.11.2016 הועבר המבקש מתפקידו זה ותחתיו מונה המשיב 3 ככונס הנכסים (להלן: כונס הנכסים). ביום 6.11.2017 הפך מינויו של כונס הנכסים לקבוע.

3. ביני לביני, ביום 30.4.2015 הגישה פ.י.ב.י. תביעה על סך 1,099,340 ש"ח נגד חברת הבת, בגין הפרה נטענת של הסכם פ.י.ב.י. מיום 4.8.2011. במסגרת התביעה נטען, בין היתר, כי כחלק מהסכם פ.י.ב.י. התחייבה חברת הבת להעביר לפ.י.ב.י. 9.624% מכל סכום שיתקבל כתוצאה ממכירת זכויותיה בתחנת כוח בצפון הארץ (להלן: תחנת הכוח), ואולם לטענתה אחוזים כאמור לא הועברו, חרף העובדה שתשלומים לטובת חברת הבת בוצעו כבר עם מכירת זכויותיה בתחנת הכוח. במסגרת התביעה גובש הסכם פשרה בין חברת הבת לבין פ.י.ב.י., לפיו לשם הבאת ההליך לסיומו תשלם חברת הבת לפ.י.ב.י. סך של 350,000 ש"ח וכן תחויב בתשלום מותנה עתידי בשיעור של 2% מכל תקבול עתידי שצפוי להתקבל מהשלמת עסקת מכירת הזכויות בתחנת הכוח. עוד הובהר בהסכם הפשרה כי הצדדים רואים את מניות השליטה בחברת הבת כנכס מנכסיה של חברת האם, ולכן כונס הנכסים של חברת האם – המתפקד גם כאורגן בחברת הבת – הוא שהתקשר בהסכם הפשרה בשם חברת הבת. בהתאם לכך, ביום 18.7.2017 נערכה אסיפה של מחזיקי האג"ח של חברת האם, במסגרתה הועלתה להצבעה הצעת הסכם הפשרה לצורך אישורה. הצעת הסכם הפשרה לא זכתה לרוב של 75% בקרב מחזיקי האג"ח שהשתתפו בהצבעה, כפי שנדרש לשם אישור ההסכם בהתאם למנגנון הקבוע בשטר הנאמנות עליו חתמה חברת האם. ויובהר כי המבקש, המחזיק כאמור ב-25.08% מהאג"ח בחברת האם, הוא המחזיק מבין מחזיקי האג"ח שהתנגד להסכם הפשרה בהצבעת האסיפה. על כן, בהחלטת האסיפה נדחתה הצעת הסכם הפשרה.

4. חרף החלטת אסיפת מחזיקי האג"ח בעניין, ביום 4.8.2017 הגיש כונס הנכסים בקשה לבית המשפט המחוזי לאישור הסכם הפשרה. במסגרת הבקשה טען כונס הנכסים, בין היתר, כי לאחר בחינת מכלול הסיכונים והסיכויים, נמצא כי תהיה זו החלטה סבירה מצד חברת הבת להתקשר בהסכם הפשרה עם פ.י.ב.י.. כן נטען כי אין בהסכמת הנושים מחזיקי האג"ח כדי להוות תנאי לאישורו של הסכם הפשרה וכי בית המשפט יימנע בדרך כלל מהתערבות בשיקול הדעת המוקנה לבעל תפקיד בהליך חדלות פירעון. המבקש התנגד לבקשה וטען כי מעמדו של כונס הנכסים הוא כשל מנהל החב חובת נאמנות לבעלי המניות, ובמקרה דנן מחזיקי האג"ח של חברת האם כמוהם כבעלי מניותיה של חברת הבת. לפיכך, לשיטת המבקש, משהחליטו מחזיקי האג"ח של חברת האם כי אינם מאשרים את הסכם הפשרה, הרי שאין לאפשר לכונס הנכסים לחתום על הסכם הפשרה בניגוד לרצונם. בהחלטה מיום 26.11.2017, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, אישר בית המשפט המחוזי את בקשת כונס הנכסים לחתום על הסכם הפשרה, כפי שיפורט להלן.

5. בפתח הדברים דן בית המשפט המחוזי בשאלת הסמכות של כונס הנכסים ושל בית המשפט של הכינוס וקבע כי אין חולק שחברת הבת היא חברה סולבנטית, אלא שבהיעדר ניהול מטעם חברת האם, אין לה אורגן עצמאי שינהל את ענייניה. משכך, הסמכות שניתנה לכונס הנכסים של חברת האם לתפוס את מניותיה של חברת הבת, מחייבת לאפשר לו לנהל את הנכס המשועבד, הוא חברת הבת עצמה. בהתאם נקבע כי הואיל והמנהל בפועל של חברת הבת הוא בעל תפקיד בחברת האם, שסמכותו מוענקת לו מטעם בית המשפט של הכינוס, הרי שמחויב הוא בפנייה לאותו בית משפט לצורך קבלת הוראות בכל הקשור לניהול הנכסים המשועבדים עליהם הופקד, לרבות חברת הבת.

6. בדונו בבקשה לגופה קבע בית המשפט המחוזי כי לא הובאו טעמים כבדי משקל המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של כונס הנכסים, אשר מנהל בפועל את ענייניה של חברת הבת, לרבות מגעי הפשרה מול פ.י.ב.י., מבלי שחרג ממתחם הסבירות. כן נקבע כי הגם שכונס נכסים מתמנה לפי בקשת נושה מובטח, מרגע מינויו הוא חדל מלשמש סוכנו של הנושה ותחת זאת פועל כ"קצין בית המשפט". כך, נכסים שבהם מחזיק כונס הנכסים במסגרת מילוי תפקידו הם נכסים שהוא מחזיק בהם מטעם בית המשפט ולא מטעם הנושה המובטח, ובידי בית המשפט ההחלטה הסופית כיצד לנהוג בנכסים אלו. לפיכך, נקבע, אין בעובדה שהסכם הפשרה זכה לתמיכה של פחות מ-75% ממחזיקי האג"ח של חברת האם כדי לכבול את ידיו של כונס הנכסים, אשר שואב את סמכותו מבית המשפט של הכינוס ולא מאסיפת מחזיקי האג"ח. אשר על כן, נוכח הכלל שלפיו אין להתערב בשיקול דעתו של בעל התפקיד אלא במקרים חריגים, ולאחר שמצא כי המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לאשר את בקשתו של כונס הנכסים לחתום על הסכם הפשרה. עוד אישר בית המשפט המחוזי את שכר טרחתו של כונס הנכסים בגין ניהול תביעת פ.י.ב.י., בסך של 22,500 ש"ח, משמצא שמדובר בשכר סביר בנסיבות העניין.

7. ביום 27.11.2017 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, לנוכח כוונתו להגיש ערעור כנגדה. הבקשה אושרה וניתן צו המעכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 12.12.2017. בהמשך הוארך עיכוב הביצוע עד ליום 19.12.2017, הוא היום בו הוגשה הבקשה שלפניי, לצד הודעת ערעור על ההחלטה. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הסכם הפשרה שאושר במסגרת ההחלטה.