עדרי ואח' נ' שי בן שבתאי אלק ואח'

פסק דין

ביום 31.7.04 נפטרה המנוחה שגית עדרי ז"ל, כבת 28 במותה (להלן: "המנוחה"), בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב בו נסעה, נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 2. עיזבונה של המנוחה הגיש תובענה נפרדת לפיצויים בגין נזקיו ותובענה זו הסתיימה בתשלום פיצויים לעיזבון. במסגרת התובענה שבפני עותרות אמה של המנוחה, התובעת 1, ילידת 1944, ואחותה של המנוחה, התובעת 2, ילידת 1968, אשר לא היו נוכחות בתאונה, לקבלת פיצוי בגין נזק נפשי שנגרם להן, כנטען, כנפגעות משניות בתאונה, עקב מות המנוחה, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אבו סרחאן עארף אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דוד דהאן ואח', פ"ד מד(3)397 (להלן: "הלכת אלסוחה"). התובענה הוגשה תחילה גם על ידי שני אחים נוספים של המנוחה, אך אלו נמחקו בהסכמת הצדדים.

הלכת אלסוחה, כידוע, הכירה בזכאות עקרונית של נפגע משני לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מהפגיעה בנפגע הישיר. הלכה זו הציבה ארבעה תנאים מצטברים לצורך הכרה בזכאות לפיצויים: הראשון – הניזוק המשני הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, הגם שישנה אפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר; השני – על הניזוק המשני, ככלל, להתרשם בעצמו מן האירוע, אולם לא נשללה על הסף זכותו של קרוב שהתרשם מן האירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין; השלישי – נדרשת קרבה סיבתית בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי. דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; הרביעי – נדרשת פגיעה נפשית חמורה בניזוק המשני, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת. בעניין זה נקבע כי: "יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים. בדרך כלל אין הצדקה להטיל על המזיק אחריות בגינן, מחד גיסא, ואין גם הצדקה לרתום את המערכת המשפטית לשם כך, מאידך גיסא... מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה". בהלכת אלסוחה נקבע כי הזכאות לפיצוי ללא התקיימות התנאי הרביעי כלשונו תוכר רק במקרים חריגים: "ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים".

בפסיקה שלאחר הלכת אלסוחה הודגש כי שלושת התנאים הראשונים שנקבעו בה מאופיינים בגמישות מסוימת, אך את התנאי הרביעי יש לפרש באופן נוקשה. כאמור בהלכת אלסוחה עצמה, רק במקרים ברורים וקשים ובנסיבות מיוחדות וחריגות ניתן למתן את התנאי הרביעי בעניין עצמת הנזק. ראה: ע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(3) 1253,  1254; ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 476-474; ע"א 3798/95 הסנה נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 655-653; רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, תק-על 2002(3) 2648, 2657; ע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה קרן (און) תמי ז"ל, פ"ד נב(3) 199; ע"א 6431/96 בר זאב נ' ג'ומעה, פ"ד נב(3) 557, 575-573; ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, תק-על 2005(3) 2525, 2534; ע"א 5664/98 ד"ר קאושנסקי נ' מלול, תק-על 2000(3) 408, 410; ט' שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני" ספר שמגר (חלק ג', התשס"ג) 5. לעניין מיתון התנאי הרביעי, נושא בו נדון עוד להלן, ראה ההלכה שנפסקה בע"א 754/05 לבנה לוי נ' המרכז רפואי שערי צדק, 6.5.07, שאושרה בדנ"א 6401/07 לבנה לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק, 17.4.08 (ולהלן: "הלכת לבנה לוי").

השאלה העיקרית שבמחלוקת במסגרת תובענה זו היא עמידתן של התובעות בתנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה בדבר עצמת הנזק הנפשי שנגרם להן עקב התאונה, שהרי, כאמור, שלושת התנאים הראשונים נתונים לפירוש גמיש והם תלויי נסיבות. למעשה, התרשמות הנפגע מהארוע, במסגרת התנאי השני, ודרישת הסיבתיות, במסגרת התנאי השלישי, רלוונטיים גם לגבי בדיקת התנאי הרביעי והם משפיעים על עצמת הנזק. לצורך בחינת עצמת הנזק הנפשי שנגרם לשתי התובעות מונה על ידי בית המשפט מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' מיכה נוימן.

פרופ' נוימן בדק את התובעת 1 ביום 26.3.07. במסגרת חוות דעתו מיום 28.3.07 ציין כי התובעת 1 ספרה לו כי לא ראתה את המנוחה לאחר התאונה, גם לא בהלוויה. מאז מות הבת לא הצליחה להתגבר ולצאת מהאבל הקשה. היא ספרה שהשתנתה מאד. היא הופנתה לפסיכיאטרית, טופלה טיפול תרופתי אך הפסיקה, כי לדעתה הטיפול לא עזר. היא ספרה כי מאז מות המנוחה היא סובלת מהפרעות שינה ונטייה לבכי תכוף. היא נפגשה עם פסיכולוגית במהלך תקופה של שנתיים ולאחר מכן עם עובדת רווחה. לעיתים היא נוטלת כדורי הרגעה לשינה. כחודשיים לאחר מות המנוחה חזרה לעבודתה כמטפלת לילדים ותינוקות בנעמ"ת. העבודה עזרה לה, היא נהנית מהטיפול בתינוקות ומרגישה טוב. היא אינה מסוגלת להיכנס לחדר המנוחה. נמנעת מהשתתפות בכל שמחה משפחתית, כל הזמן עצובה, בוכה ומלאת מחשבות על האבדן. מבקרת אצל חברות, אצל חמותה ונוסעת גם לבקר את בני משפחתה. קשה לה להתרכז והיא מרבה לשכוח. פרופ' נוימן ציין כי במהלך הבדיקה פרצה בבכי לעיתים קרובות והיו ביטויים של צער ועצבות, אך ללא דיכאון. לא היו הפרעות בחשיבה ובפרצפציה, לא היו הפרעות בקשב ובריכוז. הבדיקה ללא ממצא נפשי פתולוגי. בתיקה הרפואי של התובעת 1 אין רישום המצביע על בעיות נפשיות או הפרעות נפשיות לפני מות המנוחה. מבחינה גופנית הרבתה להתלונן בשנים לפני התאונה על מיגרנות, כאבי ראש, כאבים אורטופדיים שונים והפרעות זיכרון. כחודשיים לאחר התאונה נבדקה לראשונה במרפאה לבריאות הנפש. ברישומים יש תיאורים חוזרים על האבל, על כעסים שלה על בעלה ומריבות וכן תיאורי בעיות משפחתיות שונות. הפסיכיאטרית שטפלה בה אבחנה ביום 22.11.04 הפרעת הסתגלות. פרופ' נוימן סיכם וקבע כי מות המנוחה, בת הזקונים, היה עבור התובעת 1 ארוע קשה ביותר. מאז היא מגיבה באבל קשה מלווה בבכי ומחשבות של צער וכעס על העוול שנגרם. יחד עם זאת, התובעת 1 חזרה לתפקד באותה מסגרת ובאותה מתכונת שעבדה בה לפני מות הבת. היא חשה שהעבודה טובה לה. היא מצליחה גם לתפקד בצורה תקינה במסגרת המשפחתית עם בעלה, עם ילדיה ונכדותיה, שומרת על קשרים עם משפחת המוצא שלה ושומרת גם על קשרים עם חברותיה. אמנם מדובר באבל קשה ומתמשך, אך אין מדובר באבל פתולוגי. האבל לא השתלט על כל חייה. יש לעודד אותה לצאת בהדרגה ממצב האבלות ולהרשות לעצמה בילוי והנאה. פרופ' נוימן קבע כי לתובעת 1 לא נותרה נכות נפשית כתוצאה מהתאונה בה נהרגה המנוחה.

פרופ' נוימן נחקר על חוות דעתו. בחקירתו חזר וציין כי למרות שמדובר באבל קשה, הוא אינו פתולוגי ולא השתלט על כל חיי התובעת 1. לכן, אין מדובר בנכות נפשית (עמ' 18 שורות 8-9). כאשר צוין בפניו כי בינתיים התובעת 1 פרשה לגמלאות ונטען כי מאז מצבה קשה יותר ולכן מדובר באבל פתולוגי ציין: "לא התרשמתי כך. התרשמתי שזה אבל קשה ולא התפלאתי. לאבד בת זקונים זה אבל קשה. זה שהיא בפנסיה זה לא מוסיף לבריאות, אילו הוסיפה לעבוד, מצבה היה כפי שראיתי אותה. כיום אין לה עבודה, בטח שמצבה קצת יותר גרוע כפנסיונרית. גם אנשים בריאים כשיוצאים לפנסיה זה לא מוסיף להם לבריאות. יש אבל מתמשך, שהסימפטומים נמשכים יותר מהממוצע...עם הזמן האבל אמור להישכח קצת, אבל בגלל שהיא לא עובדת, כנראה זה נמשך. את טוענת שיש החמרה, אני אומר שזה קשור עם זה שהיא לא עובדת" (שם, שורות 18 ואילך).

פרופ' נוימן בדק את התובעת 2 ביום 25.9.07. במסגרת חוות דעתו מיום 1.10.07 ציין כי התובעת 2 ספרה לו כי במהלך שירותה הצבאי עברה משבר נפשי עקב פרידה מחבר וטופלה אז על ידי קב"ן. בשנת 1998 עברה משבר נפשי, הייתה מדוכאת, מלאת חרדות ופחדים וסבלה מנדודי שינה. היא קבלה טיפול נפשי פסיכו תרפויטי ע"י פסיכולוג ותרופות פסיכיאטריות. משנת 1999 החלה לסבול ממחלה דלקתית במעי הגס, קוליטיס. היא ציינה כי כבת בכורה במשפחה בת ארבעה ילדים היא "החזיקה את הבית", כאשר אמה סבלה מדיכאונות רבים והייתה בטיפולים נפשיים. היא הייתה קשורה מאד לאחיה והקשר עם המנוחה היה הדוק במיוחד. המנוחה, שהייתה רווקה, הייתה קשורה לבנותיה של התובעת 2. ביום התאונה קבלה הודעה טלפונית מאחיה על מות המנוחה. מאז התאונה "התהפכו" חייה. היא החלה ללכת לטיפולים ומטפלים שנים, כולל רבנים, אך לא לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לעיתים נטלה תרופות בהמלצת פסיכיאטרית שכנה. סבלה מהפרעות בתאבון ומנדודי שינה. זמן קצר לאחר מות המנוחה עזבה עבודתה כרכזת חינוך באחד משני הקיבוצים בהם עבדה והמשיכה לעבוד רק בקיבוץ השני. רק בשנת 2007, לפני בדיקתה אצל המומחה, פנתה לטיפול פסיכיאטרי וקבלה תרופות הרגעה ותרופה נוגדת דיכאון. בסך הכל היא בקרה פעמיים אצל פסיכיאטר. היא שללה מחשבות אבדניות, ציינה כי היא מסוגלת לטפל בבית ובבנותיה, מתפקדת בעבודה ויחסיה עם בעלה טובים. פרופ' נוימן ציין כי הופעתה של התובעת 2 נאה, מאורגנת ומסודרת, היא מתמצאת בכל המובנים ומשתפת פעולה. בבדיקה לא היו סימני מתח, סף גירוי נמוך או חרדה. מצב הרוח היה ירוד והיא הרבתה לבכות. לא היו סימנים של דיכאון מז'ורי. לא היו הפרעות בחשיבה ובפרצפציה. לא היו הפרעות בקשב, בריכוז, בזיכרון ובשיפוט. פרופ' נוימן ציין כי ניכרת אידיאליזציה של העבר שלפני מות המנוחה והעצמה של ההשפעות השליליות של המוות בכיוון של שאיפה לרווח משני ולפיצויים. פרופ' נוימן ציין כי מעיון בתיעוד הרפואי עובר לתאונה עולה כי בשנת 1998, עת עברה משבר נפשי, נרשם כי "אביה עבר חרדות גם באותו גיל וטופל ע"י פסיכיאטר וגם אחיו עבר זאת". באותה בדיקה ספרה על ארועים של ניצול מיני בילדותה. ברישום הרפואי נרשם "אדם חרד מטבעה, פרנואידית, פרפקציוניסטית, דורשת שלמות. רוצה הכל מיד ועכשיו. מתקשה לדחות סיפוקים...בכתה בכל מהלך השיחה ללא שליטה". האבחון היה של תגובה דיכאונית והומלץ טיפול פסיכיאטרי תרופתי. ברישומים מינואר 1999 נרשם כי היא סובלת מדיכאון ונרשם טיפול תרופתי. במאי 1999 שוב נרשם כי התובעת 2 סובלת מהתקפי פאניקה קשים וממשיכה בפסיכותרפיה. בנובמבר 1999 נרשם על ידי פסיכולוג קליני כי התובעת 2 פנתה לטיפול סדיר "לאחר שנים של סבל עקב מבוכה ובושה...סובלת מהתקפי חרדה וגלים דכאוניים חזקים. היא כפייתית ופרפקציוניסטית וחייבת כל הזמן להיות בשליטה מלאה. במצב התקף היא מגיעה לסחרור שמגיע עד כדי סימפטומים גופניים אף קרדיאלים, הסתגרות ופגיעה ניכרת בתפקוד. במצבים אלה זקוקה לעזרה רבה ותרופות. תלותית ממש בסיוע בעלה ובתמיכתו הרגשית".

במסגרת שאלות הבהרה נשלחו לפרופ' נוימן מסמכים רפואיים נוספים, על מנת שיתייחס לצורך בבדיקה נוספת של התובעת 2 בשל טענה להחמרת מצבה. בתשובותיו מיום 18.10.09 ציין כי מהתיעוד הרפואי הנוסף עולה כי התובעת 2 עברה הפלה של הריון רצוי ואחריה חלה ירידה במצבה הנפשי וכן החמרה במצב הקוליטיס, מחלת המעיים ממנה סובלת התובעת. אין קשר בין הרעה במצב הנפשי ובין מות המנוחה ולכן אין צורך בבדיקה נוספת.

פרופ' נוימן ציין במסגרת חוות דעתו, כי על פי החומר הרפואי ודברי התובעת 2, אין ספק שהיא סבלה מבעיות והפרעות נפשיות בשנים שקדמו למות אחותה המנוחה. ברישומים אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות (כפייתית ואולי פרנואידית) ומצבים של חרדות ודיכאון עד כדי התקפי פאניקה. בשל בעיות נפשיות אלו טופלה בשנים 1998 – 1999 בתרופות פסיכיאטריות. הארוע של מות האחות אינו יכול להיחשב כארוע טראומטי. התובעת לא הייתה עדה לתאונה. הידיעה על מות האחות לא יכולה להיחשב כטראומה במובן המקובל. למרות זאת, התובעת הגיבה בתגובה נפשית דיכאונית חרדתית שאינה מתאימה לתגובת אבל על מות אדם קרוב. תגובה זו יש להסביר על רקע מצבה הנפשי הקודם. התובעת סובלת מגיל צעיר מהפרעת אישיות, חולשה ורגישות נפשית שהגיעה לביטוי מלא בהיותה כבת 30. ייתכן שבעקבות הטיפול ובעקבות מעבר בעלה לשירות קרוב לבית חל שיפור במצבה. מות האחות זעזע את שווי המשקל הנפשי הרופף שהגיעה אליו וגרם להתפרצות מחודשת של המצב הדכאוני חרדתי שסבלה ממנו בעבר וכתוצאה חלה הפחתה בשעות עבודתה. התובעת אינה סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית אלא ממצב נוירוטי של הפרעה חרדתית – דכאונית חוזרת. התובעת לא קבלה טיפול פסיכו תרפויטי או פסיכיאטרי סדיר אחרי מות האחות. מהתיעוד הרפואי ומדברי התובעת עולה כי גם אביה וגם אמה סבלו מבעיות נפשיות ושניהם נזקקו לטיפול נפשי ותרופתי. בנוסף, ידוע על פי הרישומים שעברה ניצול מיני בילדותה. מכאן, שיש רקע נפשי בילדותה ואולי רקע גנטי שיכול להסביר את הפתולוגיה הנפשית שהתובעת סובלת ממנה. הארוע של מות האחות יכול להיחשב לכל היותר כארוע שפעל כ trigger להתפרצות המחודשת של הנוירוזה החרדתית דכאונית. כיום סובלת התובעת מנכות נפשית נמוכה. אפשר לצפות לשיפור בעתיד אם תתמיד בטיפול סדיר. הנכות הנפשית כתוצאה ממות המנוחה היא זמנית בלבד ומוערכת ב 5% לתקופה של ארבע שנים, לפי סעיף 34(א) – (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

פרופ' נוימן נחקר על חוות דעתו. בחקירתו ציין כי התרשם במהלך הבדיקה לאגריבציה מצדה של התובעת וממגמתיות, תוך ניסיון למינימליזציה של בעיות קודמות. מות קרוב יוצר תגובת אבל וצער, אך בדרך כלל לא גורם נכות (עמ' 9). התובעת סובלת מנוירוזה חרדתית – דכאונית. אין מדובר במחלת נפש אלא בהפרעה נפשית, שתסמיניה – נטיה למצבי רוח, הפרעות בשינה, נטיה לבכי, אבדן תיאבון, הפרזה, פחדים, פסימיות, פחד מקבלת החלטות. (עמ' 11). התובעת אינה סובלת מהפרעה פוסט טראומטית עקב מות המנוחה. אין מדובר בארוע טראומטי ולתובעת גם לא היו תסמינים של פוסט טראומה כמו תופעות פלש-בק, חזרה של הארוע הטראומטי, הימנעות, הפסקת תפקוד בכל מני תחומים, ירידה בסף גירויים, אגרסיביות, התפרצויות זעם או קוצר רוח (עמ' 12). לתובעת גם אין סימנים של אבל פתולוגי, תסמונת מיוחדת בה האדם מכחיש את מות הקרוב: "היה לה את האבל הרגיל כמו לכל אדם" (עמ' 13 שורות 10-11). הנכות הזמנית ניתנה בשל כך שכתוצאה מהתאונה הייתה החמרה של הסימנים שהיו קודם, למשל, עזבה את עבודתה באחד ממקומות העבודה: "אם היא הפסיקה לעבוד, סימן שעליה זה השפיע יותר מאשר האדם הסביר, ולכן נתתי לה את ה 5% לתקופה מסוימת...בדרך כלל התופעות של האבל מבחינת התפקוד הולכות ופוחתות...בדרך כלל זה נקבע ל 3 שנים ואני נתתי ל 4 לפנים משורת הדין כי ראיתי שהיא עדיין עצובה" (שם, שורות 14 ואילך). לגבי טענת התובעת כי מצבה לא השתפר במהלך השנים ציין: "לא אמרתי שהמצב הסתיים, אני אומר שהמצב הכרוך במות האחות, שם הקשר נפסק. המצב שנמשך הלאה זה המצב המקורי ממנו היא סבלה לפני המקרה" (עמ' 14 שורות 3-5). "הארוע עשה עליה השפעה שלילית והיא מטפלת בעצמה כמו שצריך, היא חוזרת למסלול, אבל הרגישות נשארת. אפשר לצפות שכל ארוע שלילי נוסף בחיים שלה, ישפיע עליה שוב" (שם, שורות 7-11). הוא אישר כי התובעת סובלת מנוירוזה (שם, שורה 13). בשל הנוירוזה וההפרעות הסובייקטיביות העריך נכותה הזמנית ב- 5% (עמ' 16 שורות 18-20). אין הצדקה לקבוע 10% נכות (עמ' 17 שורה 13). מצבה עובר לתאונה אינו מהווה נכות: "אני לא נותן לאנשים שסובלים ממה שסבלה קודם אחוזי נכות, כי סך הכל אנשים אלה מתפקדים לא רע. הסבל הוא יותר סובייקטיבי...אדם שיש לו מצבי דכאון וחרדה, איכות חייו פחותה. לנוירוזה אין הגדרה של אחוזי נכות. זו לא נכות ואין תביעות על זה. פגיעה באיכות חיים זה לא נכות, חרדות זה לא נכות" (שם, שורות 20- 25).

מטעם התובעות הוגשו תצהירים והתובעות נחקרו עליהם. חקירת שתי התובעות לוותה בבכי רב והופסקה לאחר מספר שאלות. לגבי התובעת 1 יש לציין כי, כפי שעולה מהתיעוד שהוגש, לאחר מות המנוחה ובנוסף לכך שפרשה מעבודתה עברה עוד מספר ארועים שליליים: אחיה חלה ונפטר, היא עצמה הייתה צריכה לעבור ניתוחים, אחותה חלתה וקרוב משפחה נוסף נהרג מנפילה. התובעת 2 ציינה בתצהירה כי במהלך שירותה הצבאי לא טופלה על ידי קב"ן אלא הייתה רק בשיחה אחת אצל קב"ן; כי מעולם לא ספרה למומחה על בעיות נפשיות שהיו להוריה בעבר ולא היה ידוע לה על בעיות כאלה וכי היא הייתה בטיפול פסיכותרפי ותרופתי רצוף לאחר התאונה. בחקירתה אשרה התובעת 2 כי סבלה מהתמוטטות בשנת 1998, אך טענה כי החלימה ולאחר מות אחותה "זה התפרץ שוב" (עמ' 4 שורות 11-13). היא הוסיפה וציינה: "אני לא קבלתי שקל על כל עגמת הנפש. עזבתי מקום עבודה, הפרנסה שלי נפגעה. לא ישנתי, לא תפקדתי כאם וכרעיה. עד היום אני קמה בבוקר עם רעידות. אני צריכה להסתיר את הדברים כדי לתפקד...אני רוצה להמשיך לעזור לעצמי ואני לא יכולה כלכלית. נגמרו לי גם כוחות וגם כסף" (עמ' 5 שורות 14- 20). היא אישרה כי כיום, כפי שעולה מדו"ח רציפות זכויות במוסד לביטוח לאומי, היא משתכרת יותר מאשר לפני התאונה (עמ' 6 שורות 24-27).

התובעות בענייננו טוענות בסיכומיהן כי הן עומדות בכל ארבעת תנאי הלכת אלסוחה, או לחילופין, כי יש להרחיב את הלכת אלסוחה ולהחילה גם בעניינן. באשר לקיומו של התנאי הרביעי נטען כי, אמנם, הפסיקה פרשה את התנאי הרביעי באופן נוקשה וכי קנה המידה להערכת הנזק הוא ברוב המקרים נכות רפואית בשיעור גבוה, אך בהלכת אלסוחה עצמה נקבע כי יכולים להתעורר מקרי גבול או קטגוריות ביניים נוספות של ניזוקים משניים וחריגים, אשר לגביהם לא מתקיים התנאי הרביעי האמור, אך תקום להם זכאות לפיצויים. על בית המשפט להתחשב גם בגורמים נוספים מעבר לשיעור הנכות הרפואית כמו: אורך הפגיעה הנפשית בציר הזמן, סיכויי הנפגע להחלים מהפגיעה, סיכויי החמרה במצבו, היזקקותו לטיפולים תרופתיים או נפשיים, פגיעה בכושר תפקודו או עבודתו, מידת השתלבותו בחיי היום – יום ועוד. התובעות מפנות עוד להלכת לבנה לוי, במסגרתה הוכר פיצוי לשני ההורים בשל מות עובר ברחם אמו למרות שלא נקבעה להורים נכות נפשית.

בהתייחס לתובעת 1 נטען, כי הזמן שחלף מאז התאונה והעובדה שפרשה לגמלאות רק החמירו את מצבה הנפשי בעקבות התאונה. נטען כי היא נמצאת באבל תמידי ואינה מצליחה להתאושש. נטען כי מסקנות המומחה מוטעות. היא אמנם חזרה לעבוד לאחר התאונה כמטפלת בנעמ"ת אך חזרתה זו היוותה עבודה סוג של ריפוי בעיסוק ואין לראות בכך חזרה לתפקוד במתכונת בה עבדה לפני התאונה. נטען כי מעולם לא חזרה לעצמה. המומחה קבע כי אין מדובר באבל פתולוגי שהשתלט על חיי התובעת אך מסקנה זו מנוגדת לחומר הראיות והרישומים בתיעוד הרפואי בדבר מצב התובעת. נטען כי לתובעת 1 נותרה נכות בשיעור של 20% לפחות. בהתייחס לתובעת 2 נטען, כי תגובתה למות המנוחה הייתה חריגה מהמקובל בין בני משפחה וכי מאז התאונה היא סובלת מהפרעות שונות וממצב נפשי קשה. למרות כל הטיפולים שעברה לא השתפר מצבה. חלה החמרה במצב מחלת הקוליטיס ממנה היא סובלת. לאחר מות המנוחה לא הצליחה לחזור ולהשתלב באחד ממקומות העבודה בהם עבדה והמשיכה לעבוד רק במקום אחד. קביעתו של המומחה כי היא סבלה מנכות זמנית לארבע שנים בלבד אינה סבירה. נטען כי מחלת הנוירוזה התפרצה אצל התובעת 2 לאחר מות המנוחה ובגין כך נגרמה לה נכות, כיון שמדובר במחלה בעלת סימפטומים של הפרעה תפקודית משמעותית. נטען כי גם לתובעת 2 נגרמה נכות בשיעור של 20% לפחות. נטען כי המומחה התייחס לשתי התובעות כאילו בחרו להציג תמונה קשה של מצבן בשל שאיפה לרווח משני ולכן סרב באופן מגמתי לקבוע להן נכות ראויה, בהתעלם מהתשתית העובדתית. נטען, לחילופין, כי גם אם לא נותרה לתובעות נכות רפואית, הרי שמדובר במקרה חריג אשר בגינו יש להכיר בזכאות לפיצוי, כפי שנקבע בעניין לבנה לוי.

.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי תנאי הלכת אלסוחה לא מתקיימים בעניינן של התובעות וכי, למעשה, מתקיים רק התנאי הראשון לגבי קרבתן קרבה ראשונית למנוחה. התובעות כלל לא היו נוכחות בעת ארוע התאונה וגם לא ראו את המנוחה לאחר מכן. אין כל ראיה להתרשמות ראשונית וישירה של התובעות מהארוע עצמו. אין גם אינדיקציה לכך שהנזק הנפשי הנטען נגרם כתוצאה ישירה מהארוע ולכל היותר מדובר על נזק שנגרם עקב ההתמודדות עם המוות. לתובעות לא נותרה כל נכות נפשית עקב מות המנוחה וגם לא עקב החשיפה לארוע. טענות התובעות כנגד קביעות המומחה הן טענות סרק ונובעות רק מחוסר שביעות רצונן מקביעות המומחה, על פיהן לא נותרה להן נכות בשל מות המנוחה. מדובר בתגובת אבל שאינה מקנה אחוזי נכות ואינה מקימה עילה לתביעה לפיצויים. אין מדובר במקרה קשה וחריג בו ניתן לפצות תובעים שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות מסקנתי היא כי התובעות לא הוכיחו עמידתן בתנאי הלכת אלסוחה ובמיוחד לא בתנאי הרביעי בדבר עצמת הנזק הנפשי. כמו כן, איני סבורה כי מדובר בענייננו במקרה חריג, הנכנס לגדר המקרים ה"ברורים והקשים", מקרה בו יש להכיר בזכאות התובעות למרות העדר נכות נפשית ניכרת.

המומחה הרפואי שמונה בעניינן של התובעות קבע כי לא נותרה להן נכות רפואית בתחום הנפשי עקב מות המנוחה. לגבי התובעת 1 קבע כי, אמנם, מדובר באבל קשה ומתמשך אך לא באבל פתולוגי שהשתלט על כל חייה. התובעת 1 חזרה לתפקוד לאחר מות בתה – בעבודה, במשפחה וביתר המסגרות החברתיות. למרות התמשכות הסימפטומים ולמרות שלאחר פרישתה מהעבודה ההתמודדות עם האבל קשה לה יותר, באופן טבעי, ולכך יש להוסיף את ההתמודדות הנוספת עם מות אחיה וארועים שליליים נוספים שעברה, עדיין, אין מדובר במצב בו קיימת נכות נפשית כלשהי עקב מות המנוחה. באשר לתובעת 2 קבע המומחה כי היא סבלה מהפרעות נפשיות עוד טרם מות המנוחה, המגיעות לכדי נוירוזה חרדתית – דכאונית, הפרעות אשר יכולות להיות מוסברות על רקע גנטי או על רקע ארועים בילדותה. תגובתה למות המנוחה הייתה התפרצות תגובה דכאונית – חרדתית על רקע מצבה הנפשי הקודם וחלה הידרדרות במצבה הדכאוני. עם זאת, אין מדובר בתסמונת פוסט – טראומטית ואין מדובר באבל פתולוגי. מדובר בהידרדרות זמנית במצב בו קיימת הפרעת אישיות קיימת, המקנה 5% נכות לתקופה של ארבע שנים ומעבר לכך לא קיימת נכות נפשית בגין מות המנוחה. קביעות המומחה מעוגנות בתיעוד הרפואי ובבדיקות שערך והן ניתנו לאחר בחינת מלוא הנתונים הרלוונטיים. מדובר בקביעות שבמומחיות רפואית שניתנו על בסיס נסיונו ומומחיותו המקצועית של המומחה. המומחה נשאל שאלות הבהרה ונחקר על חוות הדעת שהגיש. הוא הסביר כיצד הגיע לקביעותיו ומדוע אינו סבור כי יש לשנותן. איני רואה כל בסיס להתערב בקביעות המומחה, קביעות סבירות אשר מתיישבות עם כלל הראיות, ואיני סבורה כי מדובר במקרה חריג בו על בית המשפט לדחות מסקנות המומחה הרפואי שמונה על ידו. איני סבורה כי הוכחה מגמתיות כלשהי בקביעות המומחה, כטענת התובעות. המומחה ציין את התרשמותו בדבר אגרבציה וניסיון לרווח משני מצד התובעת 2 והסביר בחקירתו מדוע סבר כך. למעשה, מחקירת התובעת 2 אכן עלתה התרשמות של הרגשת קיפוח וכעס בשל כך שלא זכתה לקבל פיצוי כספי בגין מות אחותה, בניגוד לקרובי משפחה אחרים שהיו יורשי המנוחה, כפי שציינה: "אני לא קבלתי שקל על כל עגמת הנפש". ההתרשמות היא כי נושא קבלת פיצוי כספי עקב מות המנוחה הוא בעל חשיבות רבה לתובעת 2. בכל מקרה, אין קשר בין התרשמות זו של המומחה ובין קביעותיו בדבר העדר קיומה של נכות אצל התובעות. המסקנה היא, כי לתובעות לא נותרה כל נכות נפשית עקב מות המנוחה. לפיכך, לא הוכח קיומו של התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה, הדורש תגובה נפשית מהותית כמו מחלת נפש או פגיעה נפשית ניכרת. גם אין מדובר במקרה מיוחד, "ברור וקשה", בו ניתן למתן הדרישה האמורה.

התובעות מפנות במסגרת סיכומיהן למספר פסקי דין שניתנו בערכאות שונות אשר, לטענתן, תומכות במסקנה כי הן זכאיות לפיצויים. לא ניתן להסיק מפסקי הדין שצוינו מסקנות לענייננו ומדובר במקרים שאינם דומים לענייננו. בע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייטלין (31.5.00) נקבעה נכות רפואית בת 10% בגין תסמונת פוסט - טראומטית לתובעת אשר אמה נפטרה בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום כי מדובר במקרה מיוחד בו קיימת זכאות לפיצויים, למרות שהנכות שנקבעה לא הייתה גבוהה: נקבע כי בתמונה הכללית יש להביא בחשבון, כי המכה שנחתה על הבת הייתה קשה בנסיבות המקרה, שכן מדובר בעולה חדשה ששאר בשרה הקרוב ביותר והיחידי נהרג נגד עיניה, כשהיא שוהה עם המנוחה כשהיא גוססת במהלך שלוש שעות עד לפטירתה. עוד הוכח שתפקודה של התובעת בעבודה נפגם כתוצאה ישירה מהתופעות הנפשיות מהן סבלה, מה שהביא לפיטוריה החוזרים ונשנים מהעבודה. בת.א (י-ם) 1206/99 רמי יעקב נ' מנאל , 29.1.03, קבע מומחה בית המשפט כי מות המנוחה גרם לנכות נפשית נוספת בת 10% לבעלה, כך שנכותו הועמדה על 30%. נקבע על ידי המומחה כי התובע סבל מאבל פתולוגי. נקבע כי תפקודו של התובע נפגע אף מעבר לאותם 10% נכות שיש לייחס לתאונה. לפני התאונה התובע לא נזקק לטיפול נפשי ולאחר התאונה הוא נזקק לסיוע נפשי והוא חדל לעבוד במקומות בהם עבד. הוכח כי הפגיעה השפיעה על כל מערכות חייו של התובע במיוחד כאשר היה תלוי במידה רבה מאד במנוחה לפני מותה. בת.א. 4199/02 (י-ם) עזבון המנוחה שרוין מיכל ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח (28.2.05) נקבעה לתובע, אשר אשתו נהרגה בתאונה, נכות נפשית בת 30%, כאשר התובע אמנם לא ראה את התאונה עצמה אך נקבע כי עצמת הקרבה לתאונה הייתה גדולה: הוא ראה את הרכב לאחר התאונה, הבין את התוצאות הקטלניות ולאחר מכן חזה באשתו שוכבת חסרת הכרה בבית החולים עד שנפטרה. בהלכת לבנה לוי נדון מקרה מיוחד של עובר שנפטר בבטן אמו עקב התרשלות בית החולים, לאחר שלוש שנות טיפולי פוריות. שני ההורים נכחו במקום במועד הארוע והיו עדים ישירים לו ולתוצאותיו. נקבע כי אלו הן נסיבות מיוחדות, כיון שמדובר היה בעובר שנפטר טרם לידתו, הוא לא זכה לכשרות לשאת בחובות וזכויות ותביעת ההורים לפיצוי בגין אבדן הכנסותיו בשנים האבודות נדחתה. למעשה, לא הייתה כל זכאות לפיצויים לנפגע במעגל הראשון. נקבע כי שני ההורים זכאים לפיצויים בגין הנזקים המשניים שנגרמו להם, בהיותם נפגעים "מעין ישירים", כאשר האם היא נפגע המצוי הן בתחום הנזק הישיר והן בתחום הנזק העקיף, וכי לגבי שניהם מדובר באחד ה"מקרים הקשים" שבאים בגדרה של הלכת אלסוחה. בית המשפט הדגיש כי בהעדר זכאות זו נותר היה הנזק שנגרם ללא סעד בצידו.

המקרים שנדונו בפסקי הדין האמורים אינם דומים לענייננו. כאמור, אין מדובר בענייננו בנכות נפשית משמעותית ולמעשה, בענייננו, לא נקבעה כלל נכות. אין מדובר בנסיבות המגבשות מקרה חריג, בו ניתן למתן את הדרישה בדבר נכות נפשית משמעותית, אחד מאותם מקרים "ברורים וקשים", אשר חורגים מגדר כלל המקרים בהם נפטר אדם בתאונה וקרוביו חווים תחושות טבעיות וקשות של אבל, אבדן, צער, חרדה, כעס ויגון. אין מדובר במקרה בו הנפגע הישיר נותר ללא סעד ובענייננו, העיזבון קיבל פיצויים מהנתבעת. התובעות עצמן לא היו נוכחות בארוע המוות, הן לא חוו התרשמות ישירה מהארוע, הן חזרו לתפקוד בכל מסגרות חייהן, למרות הקשיים אותם חוו, ולא נותרה להן נכות נפשית צמיתה. בהלכת אלסוחה נקבע באופן מפורש, כי יש להעניק זכאות לפיצויים רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות אחרות הן מטבע הדברים זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים. מקרה שאינו בגדר מחלת נפש יוכל לשמש יסוד לתביעה רק במקרה ברור וקשה. מקרה זה אינו המקרה שבפנינו, והיעתרות לבקשת התובעות דנן תעמוד בסתירה להלכה ותרוקנה מתוכן.