עדיפז נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 11.10.2012. הוועדה קבעה את נכותה הרפואית של המערערת על 0% נכות בגין תאונת העבודה .

התשתית העובדתית

2.המערערת, ילידת 1963, נפגעה בתאונת עבודה ביום 21.2.2011. כתוצאה מהתאונה נחבלה המערערת בגב התחתון וסובלת מכאבים והגבלה בתנועות עם הקרנה לרגל שמאל.

3.ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 26.6.2012 את נכותה של המערערת על 0% נכות.

4.המערערת הגישה ערר לוועדה הרפואית לעררים. הוועדה הרפואית לעררים מיום 11.10.2012 דחתה את הערר. את החלטתה נימקה, כדלקמן: "הוועדה עיינה בפענוח בדיקת CT מ- 8.3.11 כשבועיים לאחר התאונה המדגימה שינויים ניווניים ובלטי דיסק משמעותיים לכל אורך ע"ש מותני. לאור הממצאים בבדיקה גופנית אין הוועדה מוצאת נכות תפקודית או נוירולוגית סביב הגב התחתון אותה ניתן לייחס לתאונה הנ"ל. הממצאים בבדיקת ההדמייה (CT של ע"ש מותני) הינם ביטוי לתהליכים ניווניים מובנים של הגב התחתון המתפתחים על פני שנים רבות ואינם קשורים בכל אופן שהוא לחבלה. הוועדה דוחה את הערעור

הוועדה קראה את חוות דעתו של ד"ר עמיהוד וחולקת על ממצאיו המציינים הגבלה בתנועות הגב התחתון"

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים

5.לטענת המערערת, בפני הוועדה עמדה חוות דעת ד"ר עמיהוד אשר הקנה לה 10% נכות לצמיתות, אולם הוועדה לא מילאה אחר חובתה להתייחס לחוות הדעת התייחסות עניינית ומנומקת והסתפקה בהסבר קצר אודות דחיית חוות הדעת.

6.בנוסף לכךטוענת המערערת כי הוועדה עיינה בבדיקתCT מיום 8.3.2011 שהדגימה בלט דיסק גדול עם היצרות תעלת השורש L1 ולחץ על השוק אך לא מצאה לנכון לשייך ממצאים אילו לתאונת העבודה. הוועדה ביססה את מסקנותיה על הנחות רפואיות כלליות ולא נכונות במקרה הספציפי של המערערת שלא סבלה עובר לתאונה ממגבלה בתנועות הגב.

7.במועד הדיון שנערך בפני כב' הרשם סילורה הדגיש ב"כ המערערת שהתייחסות הוועדה לחוות דעת ד"ר עמיהוד היא בשורה וחצי לאחר שכבר מסכמת וקובעת מסקנות כאשר היא פותרת את עצמה כלאחר יד. בכך הועדה לא עמדה בחובתה ליתן נימוק ולהתייחס עניינית לחוות דעת מומחה העומדת בפניה. באשר לסוגית הקשר הסיבתי - לא עמד בפני הועדה כל תיעוד רפואי אודות פגימות בגב עובר לתאונה כי לא היו. כל קביעת הקשר הסיבתי של הועדה בעיקר שהוא מתייחס ללא שום תימוכין או ממצא אחר מלבד השלכתם לפגיעות הניווניות. בשל כך יש לראות כי טעתה הועדה כששללה קשר סיבתי בין תלונות המערערת כפי שעולה ישירות כתוצאה מתאונת עבודה לבין בלטי הדיסק ונכותה.

8.לאור האמור מבקשת המערערת שהערעור יתקבל ושהענין יוחזר לועדה על מנת לשקול בשנית קביעת קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שהודגם בבדיקת ה- CT.

9.לטענת המשיב לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה לעררים בעניינה של המערערת. הוועדה התייחסה לחוות הדעת ד"ר עמיהוד באופן ענייני בציינה כי הועדה קראה את חוות דעתו וחולקת על הממצאים המציינים הגבלה בגב התחתון. המשיב מציין שבחוות דעתו המצומצמת והקצרה של ד"ר עמיהוד אין דבר מהותי מלבד התייחסות לטווחי התנועות לכן החלטת הועדה מתייחסת לחוות דעת באופן מספק ומנומק. בנוסף, ד"ר עמיהוד כלל לא מתייחס לשאלת הקשר הסיבתי אם קיים בכלל בין בלט הדיסק לבין התאונה הנדונה.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי – שאלה זו זכתה להתייחסות על ידי הועדה בציינה שהממצאים בבדיקת ההדמייה (CT עמוד שדרה מותני) הינם ביטויים לתהליכים ניווניים ומובנים של הגב התחתון המתפתחים על פני שנים רבות ואינם קשורים לחבלה.

10.אשר על כן המשיב סבור שכל הטענות בערעור זה הן טענות רפואיות ולא משפטיות ולפיכך יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

11.אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

12.הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

13.אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).