עד"י 2572/14 עו"ד טארק ברגות נ' התביעה הצבאית

על גזר/פסק דינו של ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני כב' השופטת רס"ן הילית בר- און ביבר)

בתיק מס' 2023/14 מיום 25/03/14

ביום 25/3/14 הוטל על המערער לשלם הוצאות אישיות בסך 500 ₪ בשל היעדרותו מדיון בבית המשפט קמא. כב' השופטת רס"ן הילית בר-און ביבר כתבה בהחלטתה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נעדר המערער מדיון שאליו הוזמן, והיעדרותו אילצה את בית המשפט לדחות את התיק, למרות שהנאשם בו עצור למעלה משנה. ניתנו למערער 30 יום להסדרת התשלום.

המערער הגיש ערעור על ההחלטה רק ב16/6/14. בנימוקי ערעורו כתב כי ביום הדיון האמור טיפל בתיקים שנקבעו לו בבתי המשפט בירושלים, ולכן ביקש מעו"ד אברהים אל אערג' להודיע לבית המשפט יהודה כי יאחר. כשהגיע עו"ד אל אערג' לאולם, התברר לו שהשופטת מתכוונת להשית הוצאות אישיות על המערער, ולא עזרו הסבריו של עו"ד אערג'. בדיון בפניי חזר על הסברים אלה, טען כי זהו סכום ההוצאות השני שהוטל עליו באותו תיק והדבר פוגע בפרנסתו, וכן הודיעני כי להבא ייערך אחרת, בדרך שתמנע דחיות מיותרות בתיקים.

התביעה השאירה את ההחלטה בערעור לשיקול דעתי.

לא מצאתי הצדקה להיעדרותו של המערער מן הדיון, וגם הסבריו על ניסיונו להודיע לבית המשפט כי יאחר – לא מספקים. סנגור המייצג נאשמים בבית המשפט מחויב להגיע לדיונים במועד שנקבע לפי נוהלי בית המשפט. אם יש לסנגור זה אילוצי זמן ומקום בשל עומס עבודה, עליו לוודא שהתיקים שבהם הוא מטפל נקבעים בשעות שיאפשרו לו להגיע לדיון.

אם נתקל סנגור בקושי להתייצב במועד שנקבע, עליו לבקש רשות להיעדר. "הודעה" לבית המשפט על היעדרות או על איחור צפוי, בין בכתב, בין בעל פה ובין באמצעות עורך דין אחר, אינה מספקת. אם לא התקבל אישור מבית המשפט להיעדר או לאחר, על הסנגור להתייצב במועד שנקבע, או לשלוח סנגור אחר במקומו, שיוכל לקיים את הדיון.  

מאחר שהמערער לא עשה דבר מן הדברים הללו, אלא רק "הודיע" לבית המשפט כי יאחר – הוא הביא לדחייה בלתי מוצדקת במשפט. בית המשפט רשאי היה לשקול להטיל עליו הוצאות אישיות, אך לאפשר לו להסביר את היעדרותו לפני הטלת ההוצאות בפועל.

במקרה זה, אמנם לא מופיע בפרוטוקול הדיון כי השופטת הנכבדה איפשרה למערער להסביר את היעדרותו – בעצמו או באמצעות אחר; אך המערער עצמו אישר, בכתב ערעורו ובטיעונו בפניי, כי עו"ד אל אערג' הסביר לשופטת את סיבת ההיעדרות. אני רואה בכך מילוי של דרישת החוק לאפשר לבעל הדין להסביר ולהתגונן עוד לפני שמוטלות ההוצאות האישיות.

לפיכך, היה על המערער לשלם את ההוצאות תוך 30 ימים, כפי שהורתה השופטת הנכבדה. הגשת הערעור כשלושה חודשים לאחר ההחלטה על הטלת ההוצאות, אף היא לא במקומה.

הגם שאני נוטה להסתפק בסכום הוצאות נמוך יותר, הרי כיוון שהסכום שהוטל אינו חורג מן הראוי, ולא הוגש ערעור עליו במועד סביר – איני רואה סיבה לשנותו.

הערעור נדחה.

ניתן היום, 28 באוקטובר 2014, ד' בחשוון התשע"ה, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

_________________

שופט