עד"י 2360/15 התביעה הצבאית נ' אמגד עאיד חליל אבו רחמה

ביום 25.08.15, דחיתי את ערעור התביעה על החלטת ביהמ"ש קמא שלא להורות על חילוט מצלמה השייכת למשיב.

עתה, אנמק בקצרה את פסק דיני.

למען הבנת מהות הערעור, מן ההכרח לעמוד על ההליכים שהביאו להגשתו.

המשיב הורשע, בתום שמיעת הוכחות, בעבירה של ידויי אבנים, שהתרחשה בתאריך 18.10.13. באותו מועד, בבלעין, יידה המשיב אבן לעבר ג'יפ צבאי, אבן זו פגעה בג'יפ. בהכרעת הדין נקבע כי המשיב פעל כאמור תוך שהחזיק במצלמה. ביהמ"ש קמא אף קבע כי המשיב ניסה להצטייר כמי ששהה באופן תמים במקום, לצורך צילום ההפגנה, גרסה אותה דחה ביהמ"ש.

במסגרת הטיעונים לעונש (04.03.14), עתרה התביעה להורות על חילוט המצלמה ואביזריה, ככאלה ששימשו אמצעי לביצוע העבירה או שנעשה בהם שימוש להקל על ביצועה (סעיף 65(א)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון [נ"מ], תש"ע- 2009).

במעמד הטיעונים לעונש, ביקשה הסנגוריה להגיב בכתב לעניין החילוט, תוך שבוע ימים. יצוין מיד כי תגובה זו מעולם לא הוגשה.

חלף שבוע, וביהמ"ש קמא גזר את עונשו של המשיב. בגזר הדין, ביהמ"ש לא הורה על חילוט המצלמה, ואף לא התייחס לבקשה זו באופן מפורש.

על גזר הדין של ביהמ"ש קמא, הוגשו ערעורי הצדדים. במסגרת ערעורה, ביקשה התביעה הצבאית להחמיר בעונשו של המשיב, בשים לב למהות מעשיו ולעברו הפלילי. עם זאת, בקשת החילוט לא הוזכרה כלל על ידי התביעה, לא בכתב הערעור ואף לא במהלך הדיון בו.

ביהמ"ש לערעורים קיבל את ערעור התביעה והחמיר משמעותית בעונשו של המשיב (עד"י 1409+1700/14, מיום 23.07.14). גם בערעור התייחס ביהמ"ש בהרחבה לעובדה כי המשיב התחזה לצלם, באמצעות המצלמה המדוברת, בעת השלכת האבנים (ראו עמודים 10 ו-14 לפסק הדין). סופם של דברים, כי נגזרו על המשיב, 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד הפעלה מצטברת של מאסר מותנה בן 8 חודשים, כך שהמשיב ריצה 15 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו.

בתחילת חודש מארס 2015, הגיש בא כוח המשיב לביהמ"ש קמא בקשה להחזרת תפוס, הוא המצלמה דנן. ביהמ"ש קמא הורה לתביעה להשיב לבקשה, אך תשובה שכזו לא הוגשה גם לאחר שהסנגוריה שלחה בקשה למתן החלטה בחודש מאי 2015.

לאור זאת, ביום 05.07.15, ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא להחזרת המצלמה (מסמך בכתב ידו של הנשיא ללא תאריך וחתימה). החלטה זו גררה מיד הגשת בקשה דחופה לקיום דיון מצד התביעה. בבקשתה, מסרה התביעה תחילה כי איש מהתובעים אינו זוכר שהתבקש להשיב לבקשה להחזרת התפוס. לגופם של דברים, טענה התביעה, כי בהיעדר תשובה של הסנגור לעתירתה במסגרת גזר הדין, הרי שלא היה מקום להורות על החזרת התפוס.

על רקע זה, התקיים דיון במעמד הצדדים, בסופו דחה ביהמ"ש קמא את בקשת החילוט.

לוז החלטתו של ביהמ"ש קמא נעוץ בקביעה כי בקשת התביעה הוכרעה כשקבע בגזר הדין, שאיננו "סבור שהנאשם השתמש במצלמה להסוות את פעילותו, ולהקשות על מעצרו".

על בסיס זה, קבע ביהמ"ש קמא כי לא מצא עילה לחילוט המצלמה. עוד ציין ביהמ"ש כי התביעה לא עמדה כלל על בקשתה לחילוט במסגרת הערעור, וכי ביהמ"ש לערעורים לא מצא לנכון להורות על חילוט. משכך, ובחלוף כשנה מאז ניתן פסק הדין בערעור, דחה ביהמ"ש קמא את הבקשה.

מכאן הערעור הנוכחי, במסגרתו חוזרת התביעה על טענתה המרכזית כי בקשתה מעולם לא הוכרעה על ידי ביהמ"ש קמא, ועל כן, יש להחזיר את העניין לדיון בפני ערכאה זו. לחילופין, עותרת התביעה לחילוט המצלמה.

לא מצאתי כל טעם משכנע לקבל את הערעור.