עגלוני נ' עירית נצרת ואח'

החלטה

לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

הבקשה נוגעת לתביעה שהגיש המשיב (התובע) כנגד עיריית נצרת (נתבעת מס' 1) וזאת בגין חוב הארנונה שהוטל על חנות ששכר בנצרת.

1.לטענת המבקשת, מדובר בתביעה שבאמצעותה עותר המשיב לסעד הצהרתי לפיו אין הוא חב כל חוב ארנונה למבקשת ועל כן אין היא רשאית לנקוט נגדו בהליכי גביה. לפיכך, ומשעסקינן בענייני ארנונה, היה על התובע טרם הגשת תביעה זו לפעול למיצוי ההליכים ולהגיש ערר לוועדת העררים כפי שמתחייב מכוח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. לחלופין, טענה המבקשת, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה זו מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן : "חוק בתי משפט לענינים מינהליים").

2.מנגד טען המשיב כי דין הבקשה להידחות, שכן אין המדובר בהשגה על שומת ארנונה, גובה הסכום או אופן החישוב, לכן הסמכות היא לבית משפט זה. כחיזוק לטענותיו בתשובתו, מפנה המשיב לפס"ד שניתן בתיק תביעה קטנה (ת.ק 1854/05 אורלי נ' קרית אתא (פורסם באתר נבו))

3.סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, מגדיר את סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים וקובע בין היתר כדלקמן:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)..." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)

החלטה של רשות מוגדרת (בסע' 2 לחוק הנ"ל) כהחלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל. בין העניינים המנויים בתוספת הראשונה, נמנה עניין הארנונות כשבסע' 1 לתוספת הראשונה נקבע: "ארנונות - עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".

האם במקרה שלפנינו מדובר בהחלטה של רשות בענייני ארנונות – דבר שהוא בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים?

4.כידוע, המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד.

במקרה דנן, מדובר בהשגה על החלטת עיריית נצרת בדבר קיומו של חוב ארנונה כשהסעדים המבוקשים הם שניים: סעד הצהרתי וסעד כספי בגין ההוצאות, ההפסדים ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע בעקבות מחדל המבקשת.

5.כאן המקום לציין, כי כתב התביעה מנוסח בצורה מעורפלת כך שבכותרת של מהות התביעה, נרשם שמדובר בתביעה כספית (סכום התביעה הועמד על סך של 10,000 ₪) ובסעד הצהרתי, כשבגוף התביעה מפרט המשיב את השתלשלות העניינים וטוען כי העיקולים שהוטלו בגין חוב הארנונה הוטלו שלא כדין משום שאינו מחזיק בנכס. לטענתו, העיקולים אומנם הוסרו אבל לדבריו ובמילים שלו: "אין מי שיבטיח לתובע שזה העיקול האחרון". בהמשך הוא טוען, כי נגרמו לו הפסדים רבים עקב הפסדי ימי עבודה והוצאות מיותרת ועוגמת נפש. ובפסקה האחרונה המסכמת– סעיף 14, מבקש התובע מביהמ"ש לחייב את הנתבעת לשלם את סכום התביעה ועוגמת הנפש.

למעשה על אף שסעד הצהרתי לא נטען באופן מפורש בכתב תביעתו, אולם מקריאה מעמיקה בכתב התביעה ניתן להסיק, כי הוא אכן דורש סעד הצהרתי שאין הוא חייב חוב ארנונה למבקשת וזאת כדי למנוע הטלת עיקולים נוספים. מה גם, בתשובתו הסכים המשיב לטענת המבקשת, כי הוא אכן עותר לסעד הצהרתי שאינו חב בחוב ארנונה למבקשת וכי "כל נקיטה נגדו בהליכי גביה (עיקולים) הינה מהווה נזק שלא ניתן לתקנו".

6.על אף שהמשיב בתגובתו לא טען לעניין האבחנה שצריך לעשות בין שני הסעדים הנ"ל, מצאתי לנכון, ולמען הסדר הטוב, לדון בכך.

בפסיקה נקבע, כי כאשר הסעד המבוקש בתובענה שתוקפת את החלטת הרשות, הינו סעד כספי (כגון השבה), למעט במקרה של תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, הסמכות היחודית לדון בסעד נתונה לבית המשפט האזרחי ולו בלבד וזאת בהתאם לסכום התביעה (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי, (פורסם באתר נבו). אולם כאשר התובענה התוקפת את החלטת הרשות המקומית היא לסעד הצהרתי בלבד, אזי מסורה הסמכות העניינית לבית המשפט לענינים מינהליים בלבד (ראה: רע"א 11224/04 מועצה מקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473, רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם באתר נבו), בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, (פורסם באתר נבו).

כאן המקום לציין, כי פסק הדין אליו מפנה המשיב נוגע לתביעה בה דרשה התובעת לחייב את עיריית קרית אתא, להשיב את הכספים שגבתה ממנה שלא כדין לעניין חובות הארנונה. מדובר במקרה ששונה מנסיבות המקרה שלפנינו, שכן בתביעה שלפנינו לא נתבקש סעד של השבה כספים – סעד שהינו כאמור בסמכות בתי המשפט האזרחיים.

7.במקרה שלפנינו, המשיב כאמור, לא התייחס כלל וכלל לאבחנה הנ"ל. המשיב ניסח את כתב תביעתו בצורה מעורפלת כשהוא לא מסתפק רק בסעד כספי, אלא עותר גם, כסעד עיקרי, לקבל פסק דין הצהרתי לפיו אינו חב בחוב ארנונה למבקשת וכי "כל נקיטה נגדו בהליכי גביה (עיקולים) הינה מהווה נזק שלא ניתן לתקנו".

8.בנסיבות אלה, כשהמשיב תוקף בתביעתו את החלטת העירייה בתקיפה ישירה ומבקש סעד הצהרתי בעניין זה, אין מדובר בעניין טפל, והסמכות לדון בסעדים אלה נופלת, לפיכך, בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (ראה לעניין זה מקרה דומה שנדון בבר"ע 2358/06 סוסנוביק נ' עיריית חיפה (פורסם באתר נבו) (להלן: "פס"ד סוסנוביק")

אומנם, כאן יכולה הייתה לעלות שאלה בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בחלק הכספי של התביעה באופן שחלק מהתביעה יידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים וחלקה האחר יידון בפני בית משפט השלום. אולם עניין זה, בדומה לפס"ד סוסנוביק, לא הועלה על ידי מי מהצדדים, ועל כן אין כל מקום לדון בו.