עברי נ' דוד לוי

פסק דין

ביום 2.6.82 התקשרה אמו של המבקש, הגב מעברי (להלן: "המוכרת"), בהסכם מכר (להלן: "הסכם המכר"), מכוחו היא מכרה את זכויותיה החוזיות במחצית חלקה הידועה כחלקה 7 בגוש 4042 בפתח תקווה (להלן: "החלקה") למשיב וכן למר עותמי.

הסכם המכר היה מושא הדיון של מספר הליכים משפטיים, ובין היתר תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - .ת א. 1184/93 (להלן: "התביעה"). בתביעה תבעו ילדי עותמי ומר אילן מליחי (להלן: "מליחי") את המוכרת (אמו של המבקש), ואת המשיב.

התביעה נדונה מלכתחילה בפני כב' השופט סטרשנוב, שפסק דינו ניתן ביום 7.7.02. על פסק דינו של כב' השופט סטרשנוב הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שביטל בפסק דינו מיום 14.1.04 את פסק הדין, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי.

הדיון המחודש נשמע בפניי. ביום 27.7.06 ניתן פסק דין (להלן: "םסק הדין השני"), שקבע כי הסכם המכר בוטל כדין על ידי המוכרת, וכי הקונים זכאים להשבה של הסכומים ששילמו למוכרת מכוחו של ההסכם. באשר למליחי – תביעתו נדחתה, ונקבע כי אין לו יריבות עם הנתבעת – המוכרת. זאת משום שזכויותיו, ככול שהיו לו כאלה, הומחו על ידיו לאשתו. אף לו היו לו זכויות ואף אם הן נותרו בידיו, ביטול הסכם המכר חל גם עליו.

גם על פסק הדין השני הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8625/06). ביום 5.11.08 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון שדחה את הערעור. המצב המשפטי הקיים ביחס להסכם המכר לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון הוא אם כן כי הסכם המכר בוטל כדין, הזכויות בחלקה לא עברו מהמוכרת למי מהקונים והם נותרו בידי המבקש.

בין לבין, ועוד בטרם ניתן פסק הדין השני, ניהלו המבקש והמשיב משא ומתן לפשרה ביניהם. ביום 9.4.06 נחתם הסכם הפשרה ביניהם (הסכם הפשרה צורף כנספח א' לתובענה). הסכם הפשרה קבל תוקף של פסק דין במסגרת התביעה. בהסכם הפשרה נקבע בין היתר:

"3. אין חולק כי ביום 2.6.82 נחתם בין הצדדים הסכם מכר (להלן: 'הסכם המכר') ואין חולק כי ע"פ הסכם המכר שילם דוד לוי סך של 75,000 שקל ישן וזאת מתוך סך של 100,000 שקל ישן אשר שולם על פי הסכם המכר.

4. בהמלצת בית המשפט הנכבד מסכימים הצדדים לבטל את הסכם המכר ביניהם ועברי יחיזר ללוי דוד את הסך השווה ל-40,000$ המשקף את התשלום שבצע לוי דוד בערכים מעודכנים להיום.

5. הסכום של 40,000$ ישולם באופן כדלקמן: סך השווה ל-2,000$ במעמד חתימת ההסכם וחתימת ההסכם מהווה אישור לקבלת סכום זה, סף השווה ל-3,000$ תוך 90 יום ממועד מתן תוקך של פסק דין להסכם פשרה זה, והיתרה תוך 7 חודשים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה זה".

אין חולק כי למעט הסכום של 2,000$, לא שילם המבקש למשיב סכום נוסף על חשבון הסכם הפשרה. הסכם הפשרה לא קוים גם מבחינת המשיב, והצדדים לא דאגו ל"השבת המצב לקדמותו כפי שהיה טרם החתימה על הסכם המכר" – כפי שהם התחייבו בס' 8 להסכם הפשרה.

המשיב טען כי התחייבותו במסגרת הסכם הפשרה היתה להשיב למבקש 25% בלבד מהזכויות בחלקה, כנגד קבלת הסכום של 40,000$. זאת, משום שלשיטתו לא היו לו זכויות מעבר ל-25% מהזכויות, לאחר שהוא המחה מחצית מזכויותיו (קרי – 25% מהזכויות מכוח הסכם המכר) למר מליחי.

הצדדים החליפו מספר מסמכים ביניהם לאחר חתימת הסכם הפשרה.

ביום 11.5.06, הגיש בא כוחו של המשיב מסמך לבית המשפט שכותרתו "הבהרה מטעם מר דוד לוי להסכם הפשרה". במסמך זה הודיע ב"כ המשיב כי "הסכם הפשרה מתייחס אך ורק ל-25% מהזכויות הממכר נושא החוזה, בעוד יתרת זכויותיו הומחו למר אילן מליחי, התובע 6 בתיק זה". לגישת ב"כ המשיב, הדבר מפורט בס' 11 להסכם הפשרה, אולם ההבהרה נועדה להדגיש זאת. כן ציין ב"כ המשיב, כי מרשו שילם מחצית מהסכום הכללי שפורט בהסכם המכר, בעוד החצי השני שולם על ידי מר עותמי. ב"כ המשיב אף כתב מכתב ברוח דומה לב"כ המבקש ביום 28.5.06.

ביום 12.6.06 כתב ב"כ המבקש לב"כ המשיב. הוא טען כי בהסכם הפשרה הצהיר המשיב כי שילם 75,000 שקל ישן מתוך סכום התמורה נושא הסכם המכר (שעמדה על 100,000 שקל ישן). נטען כי ביטול הסכם המכר משמעו כי על המשיב להשיב למבקש את מלוא זכויותיו – 75%. ביום 25.7.06 השיב ב"כ המשיב למכתב זה, וטען כי המבקש לא עמד בהסכם, ולא שילם את הסכום שהיה עליו לשלם למשיב. לפיכך – כך ציין ב"כ המשיב במכתב זה "מבטל בזאת מרשי את הסכם הפשרה עם מרשך ושומר על מלוא זכויותיו הן עפ"י ההסכם והן ע"פ דין". ב"כ המשיב אף הגיש הודעות לבית המשפט בהן הוא "עדכן" את בית המשפט בדבר ההפרה הנטענת של המבקש את הסכם הפשרה.

ביום 1.8.06, כתב ב"כ המבקש לב"כ המשיב מכתב, בו הוא טען כי מרשו הוא שהפר את הסכם הפשרה, כאשר סירב לחתום על טופס ביטול מס שבח, ובכך שחזר בו מהסכמתו לביטול ההסכם בכול הנוגע לכול זכויותיו בחלקה, תוך ניסיון להותיר בידיו חלק מזכויות אלה. במכתב ניתנה למשיב ארכה לביצוע התחייבויותיו.

בתובענה הנוכחית מבקש המבקש כי בית המשפט יקבע כי הסכם הפשרה בוטל. לטענתו, ההסכם הופר על ידי המשיב, המשיב הטעה אותו בהתקשרות בהסכם הפשרה, ובנוסף – המשיב עצמו הודיע למבקש כי הוא מבטל את הסכם הפשרה במכתב בא כוחו מיום 25.7.06.

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא שאלה פרשנית – האם מכוח הסכם הפשרה התחייב המשיב להעביר למבקש 25% מהזכויות בחלקה או 50% מהזכויות בה.

אני סבורה כי הסכם הפשרה על פי פרשנותו הנכונה קבע כי המשיב התחייב להעביר למבקש 50 %מהזכויות בחלקה. מסקנה זו נובעת קודם כל מלשונו של הסכם הפשרה. הסכם הפשרה אינו מציין כי המשיב המחה חלק מהזכויות שקבל מכוח הסכם המכר למאן שהוא. קריאת הסכם הפשרה מעידה על כך כי המשיב רכש זכויות מכוח הסכם המכר, וכי עם הביטול המוסכם של הסכם המכר – כל הזכויות שנמכרו לו יחזרו לבעלות המוכרת (קרי יושבו למבקש, בנה). בס' 8 להסכם הפשרה ציינו הצדדים כי הם ישתפו פעולה ביניהם על מנהת "להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה טרם החתימה על הסכם המכר". השבת המצב לקדמותו כפי שהיה טרם החתימה על הסכם המכר, משמעו ביטול הזכויות שרכש המשיב מכוח הסכם המכר, והשבתן למבקש.

מובן כי לו היה המשיב סבור כי חלק מהזכויות שהוא רכש אינן עוד בבעלותו, והוא אינו יכול להשיב אותן למבקש, היה הסכם המכר מנוסח באופן שונה. לו זה היה המצב, היו הצדדים קובעים כי הסכם המכר מבוטל, אולם המשיב ישיב למבקש רק חלק מהזכויות שהוא רכש מכוח הסכם המכר, שכן הוא המחה חלק מהזכויות הללו לאחר, למר מליחי. כאמור – אין כל אזכור של מר מליחי בהסכם הפשרה, אין כל אזכור של המחאת זכויות שהיו למשיב מכוח הסכם המכר, ולכן הפרשנות הטבעית להסכם הפשרה היא כי המשיב התכוון להשיב למבקש את כל הזכויות שרכש – כפי שקורה כאשר מבוטל הסכם מכר.