אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עבירות תעבורה ועבירות פליליות -הגנה מן הצדק

עבירות תעבורה ועבירות פליליות -הגנה מן הצדק

תאריך פרסום : 20/09/2015 | גרסת הדפסה

ת"פ
בית משפט השלום רמלה
23456-07-14
16/09/2015
בפני השופטת:
רבקה גלט

- נגד -
מאשימה:
משטרת ישראל
עו"ד מאור לונדר
נאשם:
יעקב יודלביץ
עו"ד כפיר דור
החלטה
 

 

 

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשם כי יש להורות על ביטול כתב האישום התלוי נגדו, מחמת הגנה מן הצדק, באשר לא היה מקום להגיש את כתב האישום במתכונתו הנוכחית, אלא היה מקום להגישו בעבירות תעבורה, בבית המשפט לתעבורה.

 

כתב האישום

 

  • על פי תיאור העובדות, ביום 24.11.13, בשעה 01.16 או בסמוך לכך, הבחינו שוטרים שהיו אותה עת בפעילות שגרתית במחסום על כביש 443, ברכב מאזדה ל.ז 3526671 נהוג בידי הנאשם. השוטרים סימנו לרכב לעצור, והנאשם התבקש להציג את רישיון הנהיגה שלו. הנאשם השיב כי אין עמו הרישיון וכפי הנראה שכח אותו בבית. הנאשם מסר כי שמו הוא דוד סגל, והוסיף כי גם ת.ז שלו אינה עמו ונמצאת ביחד עם רישיון הנהיגה. בכך ביצע הנאשם עבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון (לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה[נוסח חדש] תשכ"א-1961, נהיגה ללא תעודת ביטוח (לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי), הפרעה לשוטר (לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), והתחזות בכזב (לפי סעיף 441 רישא לחוק).

 

 

 

פרטי הטענה

 

  • ב"כ הנאשם טוען כי עיכובו של הנאשם והעבירות שנטען שביצע, התרחשו כולם, במסגרת של ביקורת שגרתית בעת השימוש בדרך, ולמעשה המדובר היה באירוע "תעבורתי", שהיה צריך להיתרגם לעבירות מתחום דיני התעבורה.

 

נטען כי לגבי העבירות האחרונות שיוחסו לנאשם, קיימת עבירה מקבילה על פי החוק הספציפי החל בהקשר של עבירות תעבורה. כך, העבירה של התחזות לאחר לפי סעיף 441 לחוק, מקבילה לעבירה הספציפית לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה (להלן: הפקודה). בנוסף, נטען כי לא היתה הצדקה לייחס לנאשם עבירה של הפרעה לשוטר, בשעה שיוחסה לו העבירה של התחזות לאחר, שכן שתי הוראות החיקוק מתייחסות לאותו המעשה שביצע לפי הטענה, והוא: מסירת הפרטים הכוזבים לשוטר.

 

לתמיכה בטענתו הגיש ב"כ הנאשם 11 כתבי אישום והחלטות בענייניהם של נאשמים אחרים, אשר הוגשו לבית המשפט לתעבורה והתנהלו שם, אף כי עניינם היה דומה לחלוטין לעניינו של הנאשם, היינו: כולם עוכבו בעת השימוש בדרך והואשמו בעבירות של נהיגה בעת פסילה ו/או נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים לשוטר.

 

ב"כ הנאשם טוען כי הגשת כתב האישום דנן נעשתה באופן שרירותי ועלולה לגרום לנזק בלתי מידתי לנאשם, שכן אם יורשע בדין, תגרור הרשעתו רישום פלילי, שהוא כתם החמור פי כמה מן התוצאה שהיתה צפויה אילו הורשע בעבירות תעבורה. במצב זה, היה על התביעה לבחור בדרך המקילה יותר עם הנאשם ולהגיש את כתב האישום בבית המשפט לתעבורה, שהוא האכסניא המתאימה לעבירות תעבורה, ובעבירות שבסמכות בית המשפט לתעבורה.

 

השתלשלות ההליך

 

  • הנאשם העלה טענתו כאמור, בדיון שהתקיים ביום 24.3.15.

 

בתשובה, טען ב"כ התביעה כי כתבי אישום כמו זה שלפניי מוגשים לבית משפט השלום השכם והערב, וכך יש בדעת התביעה להמשיך ולנהוג. כשנשאל האם קיימת בסוגיה זו מדיניות אחידה אצל התביעה, השיב ב"כ התביעה כי הוא מבקש לדחות הדיון על מנת לברר הסוגיה ולהשיב תשובה מנומקת. לאור הבקשה, דחיתי את הדיון.

 

ביום 11.6.15, התייצבו הצדדים לדיון. ב"כ התביעה הפנתה לרע"פ 7213/14, כדי לתמוך בטענה לפיה נתונה הסמכות לתביעה לברור את סעיף האישום הנראה בעיניה. לגופו של עניין מסרה כי לא אותר נוהל כלשהו אצל התביעה בסוגיה הנדונה, אך הבטיחה "להמשיך ולחפש". בעניין הטענה לכפל עבירות, טענה כי העבירה של הפרעה לשוטר יוחסה לנאשם בגין אי האמירה שאין בידו רישיון נהיגה, ואילו העבירה של התחזות יוחסה בגין מסירת הפרטים הכוזבים. לפיכך, לדעת התביעה לא קיימת כפילות בכתב האישום. מעבר לכך, נטען כי מעשי הנאשם אינם נופלים בגדר סעיף 62(4) לפקודת התעבורה היות שלא עבר עבירה "בדרך נהיגתו" כלשון הפקודה, אלא שרק לאחר עיכובו הסתברה העבירה. במצב זה, לדעת התביעה לא חל סעיף 62(4) לפקודה, לכן היה מקום לייחס עבירות לפי חוק העונשין.

 

ב"כ הנאשם השיב כי אין בטענות כדי להצדיק את כפל העבירות, וכן התנגד לפרשנות שניתנה לגבי סעיף 62(4) לפקודה. לטענתו, התביעה נוקטת פרשנות שמעקרת את הסעיף מתוכנו, שכן באופן ברור היתה כוונה להחילו גם במצב שנהג עוכב לבדיקה שגרתית, ורק אז הסתבר שביצע עבירות תנועה, היינו: ביצוע העבירה "בדרך נהיגתו" יכול שיהיה נעוץ בהיותו נוהג ללא רישיון וללא ביטוח, כפי שמיוחס לנאשם.

 

בסיומו של הדיון עתרה התביעה לדחייה נוספת על מנת לברר קיומה של מדיניות בתביעה וכן הודיעה כי בכוונתה להציג בפני בית המשפט עשרות של מקרים שבהם הוגשו כתבי אישום שכאלה, בבתי משפט השלום. לפיכך, הוריתי שוב על דחיית הדיון.

 

ביום 30.6.15 שוב התייצבו הצדדים. ב"כ התביעה מסרה כי נותרה בעמדתה, אף כי לא נמצא נוהל כלשהו העוסק בסוגיה. נטען כי נערכה התייעצות עם גורמי חטיבת התביעות, שאישרו כי כתב האישום הוגש כדין ו"אלה העבירות המתאימות". בנוסף, התביעה עמדה על דעתה כי האישום בהתחזות ואף בהפרעה, הוא מוצדק. מטעם התביעה לא הוצגו מקרים נוספים, שבהם הוגש כתב אישום דומה לזה שלפניי.

 

דיון

 

  • בהתאם להלכות ידועות בנוגע לטענות הגנה מן הצדק (ע"פ 2910/04 יפת נ' מד"י (28.2.96); ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מד"י (31.3.05), אברר את טענת הנאשם, בחלוקה לשלושה שלבים: תחילה, אברר האם נכונה הטענה שקיים הבדל ממשי בין השלכותיו של אישום לפי חוק העונשין, להשלכותיו של אישום לפי פקודת התעבורה. אם יתברר כי אכן כך הוא, וכי אמנם עלול הנאשם להינזק מן ההליך מעבר למה שהיה צפוי להינזק במסגרת של הליך לפי פקודת התעבורה, אזי יהא צורך לברר מה היתה ההצדקה להגשת כתב האישום בענייננו, במתכונתו זו. רק לאחר שיימצא כי ההחלטה היתה כרוכה בפגיעה שלא כהוגן בנאשם, אבחן את תוצאותיה של קביעה זו, בהתאם לעצמת הפגיעה שנגרמה.

 

  • בטרם כניסה לעובי הקורה, יש להתייחס לשני עניינים ראשוניים שעלו: האחד- טענת התביעה לפיה סעיף 62(4) לפקודה, לא חל בענייננו. השני- טענת הנאשם לקיומו של כפל עבירות בכתב האישום.

 

חלותו של סעיף 62(4) לפקודה בענייננו

 

  • התביעה טענה כי סעיף 62(4) לא חל על נסיבות המעשה שבפניי, היות שאין המדובר בעבירה שבוצעה "בדרך נהיגתו" של הנאשם. לדעתי, לא ניתן לקבל טענה זו.

 

לשון הפקודה קובעת:

  1. 62. העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין:

...

(תיקון מ

 

(4)              בהיותו נוהג רכב שדרך נהיגתו גרמה לעבירה הוא מסרב להגיד שמו או מענו או מגיד שם או מען כוזבים;

 

אין כל היגיון בטענה כי עבירה זו פורשת עצמה אך ורק על מי שמסר פרטים כוזבים לשוטר, בעקבות כך שגרם במהלך נסיעתו לעבירה, ואילו על מי שכיזב לשוטר, לאחר שנהיגתו כל כולה נעשתה ללא רישיון, איננה חלה. אך ברור הוא כי במקרה האחרון, עצם היות הרכב נהוג בידי נהג חסר רישיון (או ללא ביטוח או תחת פסילה), היא היא העבירה ש"דרך נהיגתו (של הרכב- ת.ש ר.ג) גרמה".

 

היות שמטרת הסעיף היא להתמודד מול התופעות של סירוב למסור פרטים ו/או מסירת פרטים כוזבים לשוטר, מה לי עבירה בדרך ההתנהגות בכביש, ומה לי עבירה בעצם הנהיגה ללא רישיון וביטוח בכביש.

אם לא די באמור, יש לציין עוד כי התביעה עצמה נוהגת להגיש כתבי אישום בעבירה לפי סעיף 62(4) לפקודה, דבר יום ביומו, בבתי המשפט לתעבורה, בנסיבות הדומות מאד לעניין דנן, כשהמדובר בנאשמים שעוכבו לבדיקה שגרתית ורק לאחר מכן הסתבר שמסרו פרטים כוזבים ונהגו ללא רישיון וביטוח (ר' לצורך הדוגמא- כל המקרים שהוגשו מטעם הנאשם בענייננו, ויפורטו להלן). משכך, הרי טענת התביעה היא בגדר של דיבור בשני קולות שאין לו מקום (ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מד"י (13.12.05); ע"פ 8250/06 פוטומקה נ' מד"י (6.11.08); דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583 (2004).

 

לאור האמור, אני דוחה את הטענה וקובעת כי המעשים המיוחסים לנאשם, לכאורה באים בגדר העבירה לפי סעיף 62(4) לפקודה.

 

במאמר מוסגר, אציין כי דווקא חלותו של סעיף 441 לחוק בענייננו, היא נושא שיש צורך לבררו, היות שלא ברור מתוך עובדות האישום, האם מיוחסת לנאשם התחזות בשמו של אדם אחר "חי או מת", ששמו דוד סגל , כדרישת הסעיף (ע"פ 499/72 אל שעבי נ' מד"י (28.2.73); קדמי, על הדין בפלילים (2005), חלק שני, 927), או שמא מסר פרטים דמיוניים, של אדם שאינו קיים בכלל. עניין זה לא בורר עד כה ולא נטען דבר לגביו.

 

הטענה לכפל עבירות בכתב האישום

 

  • הנאשם טוען כי משעה שיוחסה לו עבירת ההתחזות, לא היה מקום לייחס לו גם עבירה של הפרעה לשוטר, שכן למעשה היא מתייחסת למסירת הפרטים הכוזבים לשוטר, בדיוק כמו עבירת ההתחזות, ועל כן נוצרה כפילות שאינה ראויה.

 

לכאורה, אין קשר בין טענה זו (שהיא טענה לפגם בכתב האישום), לבין הטענה לאכיפה בררנית שבה עסקינן. אלא שברור הוא כי שאלת ההצדקה לייחס בענייננו עבירה של הפרעה לשוטר, שאינה עבירת תעבורה, יש לה זיקה ממשית לסוגית בחירת המותב שבפניו הוגש כתב האישום. רוצה לומר, היות שלא ניתן היה לייחס עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין בבית המשפט לתעבורה, ייתכן שבכך יש כדי להצדיק את החלטת התביעה להגיש את כתב האישום בבית משפט השלום, אך מצד שני, ככל שלא תימצא הצדקה לכפילות, יתחזק החשש שמא ייחוס העבירה של הפרעה לשוטר, הביא לפגיעה בנאשם באופן בלתי מידתי.

 

  • הלכה היא כי אופן ניסוח כתב האישום הוא בגדר פררוגטיבה של התביעה, והיא סוברנית להחליט באשר לסעיפי האישום (בג"צ 935/89 עו"ד אורי גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 524; רע"פ 7213/14 מאיר נ' מד"י (21.12.14).

 

לצד זה, לא פעם נקבע כי הוספת אישומים ועבירות בכתב האישום שלא לצורך, היא נוהג פסול. בבש"פ 5284/91 לויאן נ' מד"י (7.12.91), אמר בית המשפט העליון:

 

אינני יכול שלא להביע תמיהה על כך, שהתביעה מצאה לנכון להגיש נגד העורר לא פחות משישה אישומים שונים בקשר למעשה הנדון.

 הגשת כתב-אישום צריכה התביעה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה. במסגרת זאת מותר לה, כמובן, לבחור את הסעיף המחמיר ביותר עם הנאשם. אם יש לתובעים ספקות כלשהם לגבי האפשרות להוכיח את כל האלמנטים של עבירה זו, ניתן לצרף אישום נוסף או אלטרנטיבי, ודבר זה גם מוצדק, אם הוא נחוץ כדי להאיר היבט מיוחד של הפרשה. אך אין להרבות בסעיפי אישום סתם, תוך מה שנקרא באנגלית:נ" throwing the book at The accused".

במקרה שלפנינו, הניסיון להאשים את העורר בקשר למעשהו האחד המתואר בשש העבירות המנויות לעיל נראה על פני הדברים מיותר וצורם.

 

ובע"פ 406/72 שניר נ' מד"י (פד"י כ"ח(1) 234), נאמר:

 

כבר נלאיתי מלהתריע על הנוהג הנפסד הנהוג בידי רבים מן התובעים בפלילים, שמוסיפים הם בכתבי-האישום אישומים נוספים על האישום ברצח, באשר נעברו תוך כדי הכנת מעשה הרצח או תוך כדי ביצוע עבירות נוספות, כמו נשיאת אקדח, או התפרצות לדירה, וכיוצא באלה עבירות לוואי (ראה לאחרונה ע"פ 311/72, 395/72, [1] בע' 506). ... ואולם כנראה לא נשאר לי אלא להתייאש מן התקווה שאנשי התביעה הכללית ינסחו כתבי-אישומיהם לפי הנחיותיו של בית-משפט זה.

 

ועוד נקבע בת.פ (מחוזי י-ם) 482/04 מד"י נ' גולן (20.12.05):

 

המאשימה צריכה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, את אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה, ובמסגרת זו, מותר לה לבחור בסעיף המחמיר יותר. הכלל הוא, אפוא, שאין להרבות בסעיפי אישום "סתם", אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית, כלומר, כי בהעדר ציון של מספר סעיפי אישום  אין המעשה או הפרשיה באים לכלל ביטוי מושלם והולם בכתב האישום.

 

  • לדעתי, קריאת כתב האישום דנן, אינה מאפשרת לערוך הפרדה בין המעשה המגבש על פי הטענה את העבירה של הפרעה לשוטר, לבין המעשה המגבש התחזות. כזכור, נכתב בפרק העובדות כי הנאשם השיב שאין עמו הרישיון וכפי הנראה שכח אותו בבית, מסר ששמו דוד סגל , ומסר כי גם תעודת הזהות שלו נשכחה בבית. עריכת הפרדה בין חלקי אותו משפט שאמר הנאשם, על מנת להצמיח מתוכו שתי עבירות פליליות, היא מלאכותית, ותוצאותיה צורמות ובלתי מידתיות.

 

וממה נפשך- הלא האמירה לפיה שכח את רישיונו בבית, היא זו שסייעה לנאשם למסור את הפרטים הכוזבים, שהרי אילו לא היה מסביר כך, היה השוטר מצפה שיציג רישיון נהיגה ותעודת זהות בפניו. בעצם, אמירת הנאשם כי הרישיון והתעודה שלו מצויים בבית, שלובה ואחוזה לחלוטין במסירת הפרטים הכוזבים, עד כדי כך שלא ניתן להפריד ביניהן, לא באופן מהותי ולא על ציר הזמן.

 

בהקשר זה, לא למותר יהיה לציין כי במקרים אחרים שבהם אירעה התרחשות דומה, הסתפקה התביעה בייחוס העבירה של מסירת פרטים כוזבים לפי סעיף 62(4) לפקודה, ולא יוחסה לנאשם בנוסף על כך, עבירה של הפרעה לשוטר, כפי שמיוחסת לנאשם שבפניי. לשם הדוגמא ניתן להפנות לכל אותם מקרים שהוגשו מטעם הנאשם וייסקרו להלן.

 

כמובן, אינני מתעלמת מן העובדה שלא קיימת עבירה של הפרעה לשוטר בפקודת התעבורה או בתקנות התעבורה, אך יש לשים לב לכך שלצד העבירה של מסירת פרטים כוזבים (סעיף 62(4), קיימת גם עבירה של אי הצגת רישיון לפי דרישת שוטר (סעיף 62(6), וגם אותה נמנעה התביעה מלהוסיף לכל אותם כתבי האישום.

 

סיכומו של דבר, שאם תמצי לומר כי ההצדקה להגשת כתב האישום בבית משפט השלום, בעבירות לפי חוק העונשין, נעוצה היתה בחוסר היכולת לייחס עבירה של הפרעה לשוטר בבית המשפט לתעבורה, על כך יש להשיב בשתיים. ראשית, מלכתחילה לא היתה הצדקה של ממש לייחס עבירה זו לנאשם, על פי תיאור העובדות. שנית, אף לפי דיני התעבורה ניתן לייחס לחלופין עבירה לפי סעיף 62(6) לפקודה.

 

  • כעת, משמצאנו כי לכאורה מעשי הנאשם עונים הן לדרישות סעיף 441 לחוק, והן לדרישות סעיף 62(4) לפקודה, ובנוסף לכך מצאנו כי לא היתה הצדקה של ממש לייחס לנאשם עבירה של הפרעה לשוטר,  אגש לבחינת ההבדלים בין  הרשעה בעבירות פליליות, לבין הרשעה בעבירות תעבורה, לצורך בירור האם נגרמה לנאשם פגיעה כלשהי כתוצאה מהגשת כתב האישום במתכונת שבה הוגש.

 

עבירות תעבורה ועבירות פליליות אחרות

 

  • אין חולק על חומרתן של עבירות התנועה והצורך להרתיע מפניהן. עבירות אלו טומנות בחובן זלזול בשלטון החוק, ומסוכנות לשלום הציבור, פשוטו כמשמעו (רע"פ 665/11 עלה אבו עמאר נ' מדינת ישראל (24.1.11).

 

ואולם, נקבע לא פעם, כי לצד הצורך להטיל עונשים מרתיעים בגין עבירות התנועה, אין להתעלם מכך שבציבור רווחת הדעה כי הן מהוות סוג של מעשים השונה מעבירות פליליות רגילות (תרומת המחקר הקרימינולוגי לשיקולי שפיטת עברייני תנועה, גבריאל שביט, בתוך: על הענישה בתעבורה, עיונים בקרימינולוגיה 2א', 1992). ואמנם, בין אם בצדק ובין אם לאו, יש להודות כי הכתם המוסרי הנלווה לרוב עבירות התעבורה (למעט אלה החמורות במיוחד, כגון: גרימת מוות, או הפקרה לאחר פגיעה, וכו') בעיניי הציבור, הוא פחות  בהרבה מזה הנלווה לעבירות הפליליות ה"קלאסיות".

 

אין זה המקום להרחיב בחקר המאפיינים הקרימינולוגיים של עבירות התעבורה לעומת עבירות אחרות, אך די אם אפנה לעובדה הפשוטה ששיעור עברייני התנועה בקרב הציבור גבוה לאין ערוך משיעורם של עבריינים פליליים, וכבר נאמר כי "כמעט אין נהג שלא הואשם מימיו בעבירת תעבורה זו או אחרת, ואין נהג בארץ אשר לא יחטא" (מגמות בדיני התעבורה וביקורת החמרת הענישה, טננבוים ורצון, דין ודברים ז' 2012, 95). עוד נכתב כי עבירות התנועה הן לעתים חמורות, אך אינן מעידות בהכרח על האופי העברייני של מבצעיהן (על הענישה הראויה בתעבורה, טננבוים וליאון, הסניגור 154, 4), וכי בדרך כלל הנאשמים בעבירות תעבורה הם אנשים נורמטיביים ולא בעלי אופי עברייני, ומרבית עבירות התעבורה כשלעצמן אינן מצביעות על סיכון מתמשך מצד הנאשמים (ע"מ 1566/15 (איו"ש) ג'מאל נ' התביעה הצבאית (26.3.15).

 

יש להניח שמאפיינים אלה הם העומדים ביסוד השוני בהתייחסות הדין לעבירות פליליות ועבירות תעבורה, מכמה היבטים:

 

הענישה בעבירת התעבורה

  • בעוד שהעונש המקסימאלי בגין העבירה של התחזות לפי סעיף 441 לחוק, הוא שלוש שנות מאסר (או חמש- בנסיבות מחמירות), הרי עונש המקסימום לצדה של עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודה, הוא שנתיים מאסר בלבד. כבר בכך יש כדי ללמד כי עמדת המחוקק היא שהעבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין, חמורה מרעותה על פי המדרג האבסולוטי של חומרת העבירה.

 

מעבר לכך, בעוד שהעונש המקובל לאחר הרשעה בעבירה פלילית "רגילה", הוא לכל הפחות מאסר על תנאי בצירוף פרטי ענישה נלווים, הרי הענישה המקובלת בגין עבירות של "הזמנה לדין" בבית המשפט לתעבורה, הוא קנס בצירוף פסילה או פסילה על תנאי (ללא הטלת מאסר על תנאי), כעולה ממידע שמוסרת התביעה המשטרתית לציבור(טבלת מתחמי ענישה - תביעות תעבורה).

 

המרשם הפלילי בעבירות תעבורה

  • כידוע, עבירות תעבורה מהוות קטגוריה ייחודית בכל הנוגע למרשם הפלילי, זאת על פי הוראות תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה) התשמ"ד-1984, הקובעות:

 

סייג למסירת מידעמיום 13.6.1984

תק' תשמ"ד-1984

ק"ת תשמ"ד מס' 4645 מיום 13.6.1984 עמ' 1720

(2)   עבירות לפי סעיפים 48, 49, 54, 67 רישה, 69, 80(א), 82, 91, 106, 108(3), 109(אא), 117, 122 122 רישה, 123,­ 124, 127, 128, 129, 130, 132 ו-133 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, וכן נסיון או קשר לעבור אחת מעבירות אלה כאמור בסעיפים 17 ו-135 לאותו חוק;

 

מיום 1.5.1998

תק' תשנ"ח-1998

ק"ת תשנ"ח מס' 5890 מיום 1.4.1998 עמ' 604

החלפת פסקה 1(2)

הנוסח הקודם:

(2)   עבירות לפי סעיפים 48, 49, 54, 67 רישה, 69, 80(א), 82, 91, 106, 108(3), 109(אא), 117, 122 רישה, 123,­ 124, 127, 128, 129, 130, 132 ו-133 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו–1955, וכן נסיון או קשר לעבור אחת מעבירות אלה כאמור בסעיפים 17 ו-135 לאותו חוק;

 

מיום 2.4.2012

תק' תשע"ב-2012

ק"ת תשע"ב מס' 7105 מיום 2.4.2012 עמ' 978

החלפת פסקה 1(2)

הנוסח הקודם:

(2)   עבירות לפי –

(א)   סעיפים 48, 49, 53, 54, 58(א) רישה, 62, 64, 67(א) רישה, 68, 70, 71, 80 רישה, 82, 89, 90, 91, 95, 96, 106, 109(א), 116, 117, 122 רישה, 123 רישה, 124, 127 עד 133 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, וכן נסיון או קשר לעבור עבירה מעבירות אלה כאמור בסעיפים 17 ו-135 לאותו חוק;

(ב)   תקנות 6 ו-12, למעט אם היה הרכוש נשק, כלי טיס, כלי שיט או כלי תחבורה אחר, לתקנות שירות בטחון (חובות אנשי מילואים), תשט"ז-1956;

 

 
  1. מידע מן המרשם לא יכלול את העבירות המפורטות להלן אלא אם כן היתה בקשה לכלול במידע עבירות אלה או לתת מידע על עבירות אלה בלבד:

(1)              עבירת תעבורה כהגדרתה בפקודת התעבורה (להלן - עבירת תעבורה), למעט עבירה לפי סעיפים 64 או 64א לפקודה האמורה;

(2)              עבירה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

 

אי הפסקת תקופות

 

 
  1. הרשעה או קביעה כאמור בסעיף 2 לחוק בשל עבירת תעבורה, אין בהן כדי להפסיק תקופת התיישנות או תקופת מחיקה אלא אם כן היו תקופות אלה לענין עבירת תעבורה.

 

מנוסח התקנות עולה כי אף שמתקיים מרשם פלילי של עבירות תעבורה (פרט לעבירות קנס, שאינן בגדר "פרט רישום" על פי סעיף 1 לתקנות), הרי כל זמן שאין המדובר בעבירות החמורות של גרם מוות או הפקרה לאחר פגיעה, המידע בגינן אינו כלול במידע הנמסר לגופים המורשים לפי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, אלא אם נתבקש המידע במפורש. בנוסף, התקנות קובעות כי הרשעה בעבירות תעבורה, אינה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות והמחיקה של עבירות פליליות לפי החוק, זאת בשונה מהרשעה פלילית אחרת. שני עניינים אלה, מלמדים על גישה מקילה יותר מצד המחוקק, כלפי בעלי מרשם פלילי בעבירות תעבורה, והם משפיעים על האפשרויות העומדות בפניהם בנסותם לשקם עצמם ולנהל אורח חיים נורמטיבי.

 

לאור האבחנה בין שני סוגי המרשם על פי התקנות, מנהלת משטרת ישראל את המרשם הפלילי, תוך הפרדה בין פרטי רישום בגין עבירות פליליות, לבין פרטי רישום בגין עבירות תעבורה, כך על פי הוראות פקודת המטה הארצי- גישה למידע- לפי סעיף 4 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, 1.12.98 (פקודת המטה הארצי 14.03.18).

 

ואמנם, הניסיון השיפוטי מלמד כי על פי רוב, המרשם הפלילי-התעבורתי נתפס כראיה רלוונטית לגבי הליכים בבית המשפט לתעבורה, שם הוא מוגש תדיר כראיה מטעם התביעה. לעומת זאת, רק לעתים נדירות הוא מוגש כראיה בהליכים פליליים "רגילים".

 

קלון בעבירות תעבורה

  • הרשעה בעבירות תעבורה מובחנת מהרשעה פלילית אחרת, גם במובן זה שהיא אינה גוררת אחריה קלון , שכן אין זה מקובל להטיל קלון בגין עבירה של אחריות מוחלטת או קפידה (על"א 11744-04 זיו נ' הוועד המרכזי לשכת עוה"ד (8.8.05); תת"ע 2968-07-11 מד"י נ' ספיר (27.11.13).

     

ודוק, אינני מתעלמת מכך שישנן עבירות תעבורה מסוימות, שאינן עבירות של אחריות קפידה, אלא נדרשת בהן כוונה פלילית, ונראה כי העבירה לפי סעיף 62(4) לפקודה היא אחת מהן. יחד עם זאת, כפי שאראה להלן, במציאות המשפטית הנוהגת, מתייחסות רשויות האכיפה והתביעה לעבירות אלה, כאל חלק ממכלול עבירות התעבורה. לכן, לא ניתן להתעלם מן ההתנהלות השגרתית לפיה תוצאות ההליך בגינן מדווחות למרשם הפלילי התעבורתי בלבד, וכתוצאה מכך, גם אינן מהוות בסיס להטלת קלון.

 

מכל האמור עולה כי אמנם, הרשעה בעבירות לפי חוק העונשין, היא פוגענית יותר עבור הנאשם לעומת הרשעה בעבירות תעבורה, לפחות בחמישה היבטים: עצמת הכתם המוסרי, חומרת העונש, תוצאת הרישום הפלילי, הליך ההתיישנות והמחיקה, והאפשרות להטלת קלון.

 

  • משכך מצאנו, יש לבחון כעת האם היתה הצדקה להגשת כתב האישום דנן במתכונתו זו, בבית משפט השלום, כפי שבחרה התביעה, או שמא היה בכך כדי לפגוע בהגינות ההליך ובתחושת הצדק.

 

 

סקירת המדיניות הנוהגת:

 

  • ב"כ הנאשם טוען כי בדרך כלל מוגשים כתבי אישום באירועים דומים לעובדות המקרה דנן, בבתי המשפט לתעבורה, שהם "הפורום הנאות", לעבירה לפי סעיף 62(4) לפקודה, ביחד עם העבירות של נהיגה ללא רישיון וביטוח. להוכחת טענתו הציג שורת דוגמאות כדלהלן:

 

בת.פ 8102-11-14 מד"י נ' רפאלוב, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה פתח תקווה, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים, בכך שהזדהה בשמו של אחר, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 216-06-13 מד"י נ' ביאדסי, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בחיפה, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, דיבור בפלאפון, נהיגה ללא חגורה, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר, בעל פה, ת.ז של אחר, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 1658-07-11 מד"י נ' לוי, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"א, בו יוחסה עבירה של מסירת פרטים כוזבים לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה, בכך שהנאשם הציג רישיון זמני על שם אדם אחר.

 

בת.פ 3738-05-15 מד"י נ' יצחקי, הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בבאר שבע, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, דיבור בפלאפון, נהיגה ללא חגורה, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר, ת.ז שם וכתובת של אחר, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 5267-12-13 מד"י נ' חג'ג', הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר את פרטי הזיהוי של בנו, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 3608-02-12 מד"י נ' אברהם, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"א, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שהציג לשוטרים רישיון נהיגה על שם אחיו, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 5664-07-14 מד"י נ' אוחיון, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"א, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר, כי שמו אחר, וכן מסר ת.ז של אחר, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בת.פ 7201-03-12 מד"י נ' ויזל, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"א, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, נהיגה בקלות ראש, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר שאין עליו תעודה מזהה ומסר בעל פה ת.ז של אחר, ונמלט מהמקום, עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

בתיק פל"א 20-18762/12 מד"י נ' לוי, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"א, בו יוחסו לנאשם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון וביטוח, וכן מסירת פרטים כוזבים בכך שמסר ת.ז של אחר, והזדהה בשמו של האחר (אחיו), עבירה לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

 

אציין כי על פי בדיקתי, על אלה ניתן להוסיף אינספור דוגמאות המצויות במאגרי הפסיקה ואין מקום לפרטן, מחמת ריבוין.

 

  • מנגד, מטעם התביעה לא הוצגו דוגמאות כלשהן לטענתה, לפיה מוגשים כתבי אישום רבים כמו זה שבפניי, זאת למרות הצהרתה לפרוטוקול. לנוכח זאת ולשם הזהירות, ראיתי לנכון לסקור את מאגרי הפסיקה, כדי לבחון את פני הדברים. בדיקתי העלתה כי אמנם במקרים אחדים הוגשו כתבי אישום דומים לזה שבפניי, בבתי משפט השלום. מצאתי כ-10 דוגמאות שביניהן אלה: עפ"ג 36074-01-12 כהן (28.2.12); ת.פ 3770-08 מד"י נ' מיודוב (17.4.11); ת.פ 49218-05-13 מד"י נ' ארער (21.5.15); ת.פ 5993-10-09 מד"י נ' סלימאן (2.3.10); ת.פ 4070/00 מד"י נ' כהן (3.7.02); ת.פ 9898-12-13 מד"י נ' אלדורף (25.11.14).

 

באף אחד מן המקרים שאיתרתי לא נבחנו ולא נדונו שאלות "הפורום הנאות" וסוג העבירות שיוחסו לנאשם. בחלק מן המקרים המדובר היה בנאשמים בעלי עבר פלילי קודם.

 

לדעתי, אין במקרים האחדים הללו כדי לבסס  את טענת התביעה לקיומה של התנהלות שגרתית לפיה מוגשים כתבי אישום באירועים שכאלה בעבירות לפי חוק העונשין, שכן הם מועטים מאד לעומת כמות התיקים הדומים, המתנהלים לפי פקודת התעבורה, על פי בדיקתי. יחד עם זאת, לשם הזהירות ולצורך הדיון, אניח כי מעת לעת, אכן מוגשים כתבי אישום שכאלה בבתי משפט השלום.

 

  • כעת יש לבחון את השלכותיה של התנהלות התביעה, על פי שני המסלולים שהתוותה ההלכה הפסוקה: הטענה לפגם בכתב האישום, מכוח ביקורת מנהלית, והטענה להגנה מן הצדק (אכיפה בררנית).

 

היעדר מדיניות אחידה- ביקורת מנהלית

 

  • כידוע, בהתאם להלכת ניר עם (בג"ץ 9131/05 ניר עם נ' מד"י (6.2.06), נדרשת הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגישו, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק". בין השאר רשאי בית המשפט לדון בהשגות על התנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום.

 

לאחר שמצאתי כי ניהול הליך פלילי בגין עבירות של התחזות לאחר והפרעה לשוטר, הוא פוגעני יותר עבור הנאשם, לעומת הליך שינוהל בעבירות תעבורה, ולאחר שהנאשם הפנה למקרים רבים שבהם פעלה התביעה בדרך אחרת שהיא פחות פוגענית, הועבר הנטל אל כתפי התביעה להראות כי הגשת כתב האישום לא חרגה ממדיניות מקובלת, ועניינית (ע"פ 6328/12 פרץ נ' מד"י (10.9.13).

 

והנה,  מטעם התביעה לא הובא הסבר של ממש, על מנת להבהיר מה הקריטריון המנחה אותה בבחירת העבירות, ובנלווה לכך, אף בבחירת הטריבונל, ככל שהמדובר בעבירות של התחזות ואי הצגת רישיון, שבוצעו לרקע השימוש בדרך. למרות שניתנו 3 הזדמנויות לתביעה לטעון טיעוניה, לא עלה בידה להציג קיומה של מדיניות מוסדרת בעניין.

 

גם לא הוצג נימוק קונקרטי אשר בעטיו היתה הצדקה לחרוג מן השגרה בעניינו של הנאשם המסוים שלפניי. לא נטען כי נסיבות ביצוע העבירות היו חמורות במיוחד, או שבעניינו מתקיימות נסיבות כלשהן שיש בהן כדי להצדיק גישה מחמירה יותר כלפיו.

 

על חשיבותם של נהלים והנחיות מדיניות אצל הרשות, כבר נכתב רבות. בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע (8.6.99), נאמר:

 

לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית.

 

ברע"פ 3676/08 זנו נ' מד"י (27.7.09), נאמר:

 

בית משפט זה עמד על כך – בהקשרים שונים – כי רשות מנהלית אינה יכולה להפעיל את סמכותה ללא אמות מידה ברורות, ענייניות ושוות (בג"צ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב(4) 705, 706-707 (1989); בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 200 (1991); בג"צ 556/85 בסט נ' שר הביטחון, פ"ד לח(1) 177, 183-184 (1984))... כך התקבלו החלטות לפסול את רישיונותיהם של הנהגים, אך לא ברור מדוע... וכי כיצד ידע הפקיד בעצמו לבחון את המסוכנות הנשקפת מצד נהג פלוני, כאשר אין בידיו רשימה מוגדרת וברורה של עבירות המעידות על מסוכנות גבוהה, שהרי לא חומרת העבירות אותן ביצעו הנהגים אקוטית היא, אלא המסוכנות העולה מהן. כיצד על הפקיד להחליט כאשר אין בידו הנחיות לעניין המשקל שיש לייחס לכל אחת ואחת מן העבירות הנחשבות למסוכנות, או על היחס בין עבירות אלו לבין שאר העבירות המצויות בעברו התעבורתי של הנהג? וכי נתפלא כי במצב מעין זה לא נמצא רציפות ואחידות בהחלטות רשות הרישוי?

... רק לאחר שייקבעו כללים אובייקטיבים, ענייניים וברורים, תוכל זו לממש את סמכותה הכתובה עלי חוק, ולבוא בגדרי מתחם שיקול הדעת אשר התווה לה המחוקק.

 

ובבג"ץ 1719/11 פונדקי נ' בי"ד אזורי לעבודה (19.11.13) נאמרו דברים דומים:

 

על כך יש להוסיף כי המשיבים לא הצביעו על קיומו של נוהל מסודר או מדיניות בכל הנוגע לבחירה בין הליך פיטורין מינהלי לפי סעיף 68 לחוק לבין נקיטתם של הליכי משמעת במקרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. יוער, כי במבט הצופה פני עתיד נוהל כזה הוא מחויב המציאות – כדי למנוע הישנותם של מקרים דומים הכרוכים בפגיעה לא מידתית בזכויות וכן בפגיעה בשוויון (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 235-231 (2010)). הדברים אמורים בהדגשה יתרה בשים לב למשמעות הכלכלית של בחירה בנתיב הפיטורין שעלולה להיות פוגענית מאוד עבור כל עובד, ולא כל שכן כאשר מדובר בעובד מבוגר ונעדר הכשרה מקצועית מיוחדת כמו בענייננו. על המשיבה 5, נציבות שירות המדינה, להבטיח כי לא ייווצר חלילה מצב שבו הטיפול בעובדים מסוימים יתמצה בהליך משמעתי, תוך שהם ממשיכים בעבודתם, ואילו עובדים אחרים שהורשעו בעבירות דומות או אף קלות יותר יעמדו מול שוקת שבורה של פיטורין, מבלי שקיימת ביניהם הבחנה רלוונטית, ואידך זיל גמור.

אני מבקשת להדגיש: אין להקל ראש כל עיקר בעבירה הפלילית שעבר העותר, אף אם היא אינה נמנית עם עבירות המין שבראשו של מדרג החומרה. אולם, אין בכך בלבד כדי לפטור את המדינה כמעסיק מלנהוג בהגינות ובשוויון בהתייחסה למשמעות התעסוקתית של ביצוע העבירה.

 

  • הנה כי כן, הלכה היא שהחלטות המתקבלות אצל הרשות, ובענייננו- רשות התביעה הכללית, ללא מדיניות מוסדרת, הן החלטות פגומות ובלתי סבירות, שכן אינן ניתנות לבחינה, ואינן מקיימות את החובה לפעול באופן סביר ושוויוני. ייתכן שיש בהן אף חריגה מסמכות ממש.

 

  • יש להדגיש כי היעדרן של הנחיות אצל התביעה בסוגיה המדוברת, אומר דרשני, לנוכח העובדה שבנוגע למדיניות ההעמדה לדין, קיימות הנחיות פרטניות של פרקליט המדינה, וזאת בחלוקה לעבירות השונות (ר' למשל הנחיית פרקליט המדינה 10.3 בנוגע להעמדה לדין בעבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים, הקובעת גם את "הפורום הנאות"). משכך ידענו, והיות שעסקינן בעבירות המגיעות לפתחם של בתי המשפט בתיקים רבים, מתקבל הרושם כי הצורך במדיניות העמדה לדין בגינן, לא זכה לתשומת לב מספקת.

 

  • לאור כל האמור, משלא לא הובא נימוק מטעם התביעה להגשת כתב האישום במתכונתו, מתבקשת המסקנה שנפל בו פגם של חוסר סבירות מנהלית, בכך שהוגש במתכונת המחמירה יותר עם הנאשם, ללא מדיניות תביעה מוסדרת, ובשעה שבמקרים דומים, הוגשו כתב אישום בעבירות תעבורה בלבד.

 

לדעתי, עוצמת הפגם המנהלי במקרה זה היא רבה, נוכח תוצאותיו הפוגעניות של הליך פלילי במתכונתו הנוכחית, ככל שיורשע הנאשם, כמפורט למעלה.

 

הגנה מן הצדק- אכיפה בררנית

 

  • יש להקדים ולומר שקיימת קרבה עניינית בין טענת הנאשם לפגם בכתב האישום, לבין טענתו לאכיפה בררנית, באופן שלמעשה, ממצאיי הקודמים, יפים אף לכאן.

 

הנאשם הראה כי התנהלות התביעה בעניינו היא פוגענית יותר, לעומת עניינם של אחרים הדומים לו (בג"צ סימונה זקין הנ"ל), אשר נגדם הוגש כתב האישום בעבירות תעבורה. להוכחת טענתו הציג מקרים זהים שבהם הוגשו כתבי אישום בעבירות תעבורה בלבד, גם כשמדובר היה בנסיבות חמורות יותר מאלה שלפניי, למשל: כשיוחסה לנאשם נהיגה תחת פסילה, בצירוף מסירת פרטים כוזבים ואי הצגת רישיון ופוליסת ביטוח.

 

כאמור לעיל, מטעם התביעה  לא הורם הנטל לסתור את הטענה. התביעה אישרה כי לא קיים נוהל מוסדר, ולא היה בידה להציג מדיניות המנחה אותה בבואה להכריע אם יוגשו כתבי אישום בעבירות התחזות (וגם הפרעה), לפי חוק העונשין, או לפי פקודת התעבורה, ומהו "הפורום הנאות" לדעתה. בנוסף, לא היה בידיה הסבר כלשהו לדרך שננקטה בעניינו הפרטי של הנאשם. מצב זה תומך במסקנה שאמנם נפגעה זכותו של הנאשם להליך הוגן, באופן שרירותי (הגנה מן הצדק, נקדימון, נבו מהד' 2 2009, עמ' 390). ודוק, המקרים המועטים שאיתרתי במאגר "נבו" אשר בהם הוגשו כתבי אישום הדומים לזה שלפניי, אינם נוטלים את עוקצה של הטענה, אלא להיפך, יש בהם כדי ללמד על העדר עיקרון שוויוני המנחה את התביעה. בנוסף, בידענו כי דווקא הוראות סעיף 62 לפקודת התעבורה, הן החיקוק הספציפי המתייחס לסיטואציה של מסירת פרטים כוזבים או הימנעות ממסירת פרטים, לרקע הנהיגה בכביש, מתחזקת תחושת חוסר הצדק.

 

  • כאן המקום לציין כי לפני זמן לא רב, ניתנה החלטת בית המשפט העליון בפרשת קסטיאל (רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מד"י (26.11.13), שם נדונה סוגיית שיקול הדעת של התביעה בבחירת סעיפי האישום, לנוכח הטענה כי ננקטה אכיפה בררנית על ידי בחירת סעיף אישום מחמיר יותר. בית המשפט העליון מצא לנכון לדחות את טענת הנאשם, תוך השמעת ביקורת כלפי התערבות בית המשפט קמא בשיקול הדעת של התביעה, שהיא "בעלת הבית" על נוסח כתב האישום. לדעתי, גם מתוך הרציונאל של דברי בית המשפט באותו עניין, יש ללמוד לענייננו, בשני היבטים, שכבר דנתי בהם קודם לכן:

 

ראשית, בעניין קסטיאל ייחס בית המשפט חשיבות רבה לקיומה של מדיניות מוסדרת. התביעה הוכיחה שם כי בחירת סעיף האישום על ידה, אינה עניין שרירותי, אלא המדובר בסוגיה המוסדרת בהנחיית פרקליט המדינה (הנחייה 2.10 מדיניות התביעה לגבי עבירות של חבלה ברכב, 1.8.2002), בהן נקבע אימתי תבחר התביעה בעבירה לפי הוראת החיקוק המחמירה של חבלה במזיד, ובאילו מקרים נכון יהיה לנקוט גישה מקילה יותר, בעבירה של היזק בזדון. לעומת זאת, בענייננו מסרה התביעה כי לא קיים נוהל המסדיר את היחס בין עבירות לפי סעיף 62(4) לפקודה, לעבירות ההתחזות וההפרעה לשוטר, הן מבחינת בחירת הוראת החיקוק, והן מבחינת בחירת "הפורום הנאות" שבפניו יתנהל המשפט. יתרה מזו, התביעה לא ידעה למסור כל נימוק קונקרטי להחלטתה במקרה הנדון. כל אלה, מחזקים את המסקנה לפיה נתקבלו ההחלטות בענייננו, באופן שרירותי.

 

שנית, מעניין קסטיאל יש ללמוד על החשיבות שמייחס בית המשפט העליון להתנהלותה של התביעה בפועל. נקבע שם כי הנאשם לא הוכיח היעדר שוויון כלפיו, היות שהתביעה הוכיחה להנחת דעתו של בית המשפט, כי אמנם נוהגת היא כדבר שבשגרה, להגיש כתבי אישום לפי הוראת החיקוק החמורה יותר, גם במקרים שנסיבותיהם קלות מעניינו של הנאשם. בשונה מכך, בענייננו לא הראתה התביעה קיומה של שגרה שכזו כלל, ואף ממצאי הסקירה שערכתי בעצמי, מצביעים על דוגמאות ספורות בלבד, שבהן פעלה על פי האפשרות המחמירה יותר, מה שמוביל למסקנה לפיה כתב האישום דנן לא הוגש על פי שיקולי שוויון.

      

מתוך הרציונאלים של הלכת קסטיאל, עולה כי במקרים שבהם נתגלתה שרירות פוגענית כלפי הנאשם, מתעורר הצורך בהתערבות בשיקול דעתה של התביעה. הימנעותו של בית משפט מלהושיט סעד לנאשם בשלב זה, תסתום את הגולל על סיכוייו למנוע תוצאות פוגעניות של ההליך כלפיו, בה בעת שנאשמים אחרים שנסיבות עניינם דומות, אינם נאלצים לעמוד בפני סיכון כזה.

 

  • בבג"ץ זנו ( הנ"ל), אמר בית המשפט העליון:

 

אף בתי המשפט נרתמים בכלים העומדים לרשותם למאבק בתאונות הדרכים, ובית משפט זה הביע את דעתו לא אחת באשר למדיניות הענישה המחמירה המתחייבת ממציאות עגומה זו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004); ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2005); ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2008)). עם זאת, המטרה אינה מקדשת את האמצעים וככל פעולה של הרשות המנהלית, המאבק בתאונות הדרכים – ובכלל זה הטיפול בנהגים המסכנים את הציבור – חייב להיעשות לפי כללי המינהל התקין, ותוך הקפדה על הגינות, סבירות והיעדר שרירותיות והפליה.

 

הדברים יפים לענייננו: בהיעדר נימוק טוב להגשת כתב האישום במתכונתו הנוכחית, הוכחה טענת הנאשם לשרירותיות. היות שתוצאת השרירותיות פוגעת בנאשם, אני קובעת כי ננקטה כלפיו אכיפה בררנית.

 

תוצאת הפגם

 

  • כפי שהראיתי, הפגיעה שתגרם לנאשם ככל שיורשע בעבירות של התחזות והפרעה לשוטר, היא משמעותית ביותר, בהיותו אדם נורמטיבי ללא כל עבר פלילי: הנאשם יוכתם בכתם פלילי חמור יותר; הוא ייאלץ להתמודד מול חומרה קרדינאלית רבה יותר של העבירה; פרטי הרשעתו יועברו למרשם הפלילי ויחולו עליהן תקופות ההתיישנות והמחיקה שבחוק; הוא יהיה חשוף לאפשרות מסוימת של הטלת קלון.

 

לנוכח כל שנאמר לעיל, תוצאות אלה יוצרות תחושת חוסר צדק  בעוצמה כזו, שאינה מאפשרת לדעתי, להמשיך את המשפט במתכונתו הנוכחית, זאת הן בשל האכיפה הבררנית והן מכוח הביקורת המנהלית.

 

כמובן, אין מקום לפטור את הנאשם מאחריות פלילית בשלב זה, מה גם שלא נטענו טענות כנגד האישום בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. לדעתי, קיימות שתי דרכים אפשריות לריפוי הפגם שבכתב האישום, באופן מידתי יותר, ומבלי שייפגע האינטרס הציבורי באכיפה (ע"פ 4855/02 מד"י נ' בורוביץ (31.3.05): הדרך האחת היא ביטול האישום מכוח סעיף 94 (א) לחסד"פ, על מנת שיוגש בעבירות לפי פקודת התעבורה, בבית המשפט לתעבורה; הדרך האחרת היא בתיקון כתב האישום על ידי המרת העבירות של התחזות וההפרעה לשוטר, בהוראות חיקוק מפקודת התעבורה, מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 150 לחסד"פ.

 

כשלעצמי, אני סבורה כי נכון יותר יהיה להורות על ביטול האישום, על מנת לאפשר לתביעה להגישו מחדש, בבית המשפט לתעבורה, שהוא האכסניא הטבעית עבורו. יחד עם זאת, יש מי שיטען כי ביטול האישום הוא צעד קיצוני, בשעה שאין מחלוקת שהגשת כתב האישום, כשלעצמה, היתה מוצדקת.

 

לאחר ששקלתי בדבר, אני רואה לנכון להותיר את שיקול הדעת באיזו משתי הדרכים האמורות ראוי לנהוג כאן, בידי התביעה (בג"ץ 1719/11 הנ"ל).

 

 

סיכום והכרעה

 

  • אני מקבלת את טענת הנאשם להגנה מן הצדק, וקובעת כי הן מכוחה והן מכוח הביקורת המנהלית, אין מקום להותיר את כתב האישום על כנו כפי שהוא.

 

  • אני מורה כדלהלן:

 

  1. בתוך 30 יום תודיע התביעה האם היא חוזרת בה מן האישום על מנת להגישו מחדש בבית המשפט לתעבורה, או שמא עומדת היא על המשך ניהול ההליך.
  2. מכוח סמכותי לפי סעיף 150 לחסד"פ, אני מורה כי במידה שתבחר התביעה באפשרות השנייה, יהא עליה לתקן את כתב האישום בהמרת עבירות ההתחזות וההפרעה, כך שבכתב האישום יופיעו עבירות לפי פקודת התעבורה.

 

  • לפני חתימה, אני מבקשת לפנות אל הגורמים הממונים על התביעה הכללית, ולהביע עמדתי כי לנוכח חשיבות העניין, יש מקום לשקול בכובד ראש את הצורך בכתיבת הנחיות ברורות שיסדירו את המדיניות בכל הנוגע להגשת כתבי אישום, בעבירות שיש להן מקבילה בפקודת התעבורה, כפי שנעשה כבר בעניין העבירה של גרם מוות בתאונת דרכים- למשל (ר' סעיף כ"ב לעיל), והכל כדי להבטיח כי יימנע חוסר שוויון בעתיד, ככל הניתן.

 

 

 

 

 

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ו, 16 ספטמבר 2015, בנוכחות הצדדים.

    

                                                                               

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ