עבודי ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו ואח'

1. בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר – סג"נ, ק' ורדי, ע' רביד) מיום 24.8.2017 בע"א 14511-04-16, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת כ' האפט) מיום 18.2.2016 בתא"ק 32793-03-14.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 30.10.2017 הוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2. המשיבות הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין המצויים במתחם סומייל בתל אביב (להלן: המקרקעין), בטענה כי הן הבעלים הרשום של המקרקעין, והמבקשים מחזיקים בהם ללא זכות כלשהי וללא רשות. מנגד, טענו המבקשים כי המקרקעין לא זוהו, וכי הם רכשו את זכויותיהם בהם כדין וביושר, מכוח התנהלות המשיבות, מכוח שיהוי בהגשת התביעה, ובשל התיישנות. המבקשים טענו לזכויות בעלות, חכירה, רשות בלתי הדירה, רשות שימוש בתמורה ודיירות מוגנת. זאת, כאשר הם מתגוררים במקרקעין במשך שנים רבות, ולטענתם השקיעו סכומי עתק בהשבחתם ובכלל זאת בבתי מגורים, בבית מלאכה ובמחסן. כן טענו המבקשים, כי משפחות רבות במתחם סומייל קיבלו פיצויים נכבדים בעקבות הסכמים שנחתמו עם חברת "היכלי בידור בע"מ (להלן: היכלי בידור), ממנה רכשה המשיבה 2 את הזכויות, ולכל היותר יש להורות על פינויים בכפוף לתשלום פיצוי משמעותי.

3. בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה על פינוי המבקשים מהמקרקעין, בקבעו כי המשיבות הוכיחו באמצעות נסחי הרישום את בעלותן במקרקעין שזוהו גם מכוח מפת מדידה, והמבקשים לא עמדו בנטל שהועבר אליהם להוכיח כי למרות זאת יש להם זכות חוקית להחזיק במקרקעין. נקבע, כי ככל שקיימות למי מהמבקשים זכויות במקרקעין הן שייכות למבקש 1 בלבד, אותו יש לראות כמי שהתגורר במקרקעין מכוח זכויות הוריו או בהרשאתם, מאז שנות ה-50. ואולם, נקבע כי לכל היותר רכש המבקש 1 זכויות מכללא להשתמש במקרקעין שלא שולם דבר בגינן, ולכן מדובר ברשות חינם שהתבטלה, לכל המאוחר עם הגשת תביעת הפינוי. עוד נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו את השקעותיהם, ברם השקעה מסוימת אכן נדרשה במבנים הישנים ובחזקה רבת שנים, ולפיכך הותנה הפינוי בכפוף לתשלום פיצוי בסך 750,000 ₪ למבקש 1. בנוסף, לאור קביעת בית המשפט כי המבקשים לא פלשו למקרקעין, לא ניתן למשיבות היתר לפיצול סעדים לתביעה בגין דמי שימוש ראויים.

4. המבקשים לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום והגישו עליו ערעור לבית המשפט המחוזי. המשיבות, אשר סברו כי לא היה מקום להתנות את פינוי המבקשים מהמקרקעין בתשלום הפיצוי שנפסק, הגישו ערעור שכנגד.

5. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים, משלא הוכחו "כלל ועיקר" זכויותיהם הנטענות במקרקעין. נקבע, כי בתמלילי שיחות שהוגשו מטעם המבקשים כראיה להודאת המשיבות בזכויותיהםאין כל אמירה מחייבת של המשיבות היוצרת זכויות כאמור, מה גם שכבר נאמר בפסק דין אחר כי "לא ניתן להסיק מהתמלילים שנכרת חוזה בין הצדדים" (ת"א 527/92 היכל בידור בע"מ נ' עזבון המנוח דוד עבודי ואחרים (2.8.1998).

מנגד, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבות, ביטל את חיובן המותנה לשלם למבקשים 750,000 ₪ כנגד הפינוי, והורה על מתן היתר לפיצול סעדים. צוין, כי למרות שבית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הטיבו להוכיח השקעות להם טענו, נפסק על דרך האומדנא סכום נכבד של 750,000 ₪ בלא שהובאו ראיות להשקעות. זאת, תוך שהותר למבקשים להגיש תביעה נפרדת בגין השקעותיהם מעבר לסכום זה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מן הראוי שהמבקשים "יתכבדו ויגישו תביעה כספית נפרדת על כל הסכומים בלא שייפסק חלק מהסכום שטרם הוכח אף הוא כתנאי לפינוי". כפי שכבר נפסק לגבי אותו מתחם סומייל ואותה משפחה, נדרש להוכיח כי יש מקום להתנאה כאמור ואת שווי שיעור הפיצוי, כאשר מול זכויות המחזיק לפיצוי (אם בכלל), עומדת זכות הבעלים לדמי שימוש ראויים, והדברים ייבחנו בתביעות נפרדות בהן כל צד יטען טענותיו במסגרת הנסיבות הקונקרטיות (רע"א 2060/11 עבודי נ' רם נח בע"מ (6.10.2011)).

עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי בשולי פסק דינו דברים אלו:

 "נדגיש כי לאור נכונותן של המשיבות ולו לפנים משורת הדין, ליתן למערערים פיצוי כספי נכבד ולוותר על התביעה לדמי שימוש ראויים, כפי שעשו לגבי בני משפחה אחרים, מומלץ לצדדים לנסות ולהגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, כשנראה כי על המערערים [המבקשים] למתן את דרישותיהם כדי שניתן יהיה לנסות ולהגיע לעמק השווה, ברם כמובן שבמידה והדבר לא יצלח פתוחה הדרך בפני שני הצדדים להגיש את תביעותיהם לבית המשפט וכמפורט לעיל ומבלי שיש בכך חיווי דעה ביחס לדין תביעות שכאלו לגופן" (פסקה 33).