עבדאל רחמן עמאד אל דין ואח' נ' זדוניאסקי ואח'

החלטה

לפניי בקשת הצד השלישי 1 לביטול פסק הדין שניתן נגדו.

התביעה העיקרית בתיק זה היא תביעת פיצויים בגין שתי תאונות דרכים שעבר התובע. הנתבעת 3 (להלן – קרנית), נגדה הוגשה התביעה בגין התאונה השנייה (להלן – התאונה), הגישה הודעה לצדדים השלישיים, במסגרתה נטען כי הצד השלישי 1 (להלן – המבקש) הוא בעל הרכב הפוגע בתאונה ומתיר השימוש בו וכי הצד השלישי 2 (להלן – ג'לאל) נהג ברכב הפוגע, וכל זאת מבלי שהיה לרכב ביטוח תקף לפי החוק ומבלי שהיה בידי ג'לאל רישיון נהיגה מתאים ותקף.

התביעה העיקרית הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. מאחר והצדדים השלישיים לא הגישו כתבי הגנה ניתן כנגדם ביום 21.2.07 פסק דין בהיעדר הגנה.

בבקשה נטען כי תאונת הדרכים אירעה לאחר שהתובע וג'לאל גנבו את רכבו של המבקש, כי הסכומים שנתבעו על ידי התובע בלתי סבירים וכי אין בתיק מסמך רפואי המצביע על נזק כלשהו שנגרם לתובע.

לטענת קרנית יש לדחות את הבקשה, ולו מן הטעם שלא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות הנטענות בה. עוד נטען כי הבקשה אינה מגלה עילה, וכלל לא נטען בה כי ההודעה לצד השלישי לא נמסרה.

בעניין סיכויי ההגנה של המבקש טוענת קרנית כי אין חולק כי הרכב נשוא התאונה היה בבעלותו ובחזקתו וכי נמסר לידי ג'לאל אשר נהג בו ללא כיסוי ביטוחי וללא רישיון נהיגה. עוד טוענת קרנית כי טענת המבקש לפיה ג'לאל נהג ברכב ללא רשותו אינה נתמכת בתצהיר ואף אינה אמת, כי המבקש התיר לג'לאל לנהוג ברכבו ללא כיסוי ביטוחי וללא רישיון נהיגה, וכי אחריותם של השניים הינה אחריות מוחלטת לפי חוק הפיצויים.

דיון

כפי שנפסק, בבקשה לביטול פסק דין יש לשקול שני נושאים, מהי סיבת אי הגשת כתב ההגנה ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש להתגונן מפני התביעה אם יבוטל פסק הדין, כאשר "השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

המבקש אינו מכחיש כי קיבל את ההודעה לצד שלישי. בבקשה לא ניתן כל נימוק לאי הגשת כתב הגנה.

בדיון שנערך בבקשה ביום 11.9.11 נשאל המבקש מדוע לא הגיש כתב הגנה במועד והשיב כי מאז שנת 2005 הוא יושב בכלא והיה עסוק בענייני מאסרו.

בטענה זו אין כדי להוות טעם מניח את הדעת לכך שלא הוגשה מטעם המבקש כל תגובה להודעה לצד שלישי משך למעלה משנה, מאז הומצאה ההודעה לתובע באמצעות שירות בתי הסוהר ביום 10.11.05 ועד למתן פסק הדין בהיעדר הגנה ביום 21.2.07.

בבקשה נטען, כאמור, כי ג'לאל והתובע גנבו את רכבו של המבקש. בדיון הודה המבקש כי התיר לתובע ולג'לאל לנסוע ברכב, אך טען כי נתן להם את המפתח רק כדי שיזיזו את הרכב מהמקום בו חנה, משום שהפריע לתנועה, ולא כדי שייסעו איתו, וכי בפועל יצאו השניים עם הרכב לכביש הראשי, ואז אירעה התאונה (עמוד 3 לפרוטוקול).

גרסתו של ג'לאל, כפי שעולה מהתצהיר שצירף לבקשה שהגיש לביטול פסק הדין שניתן נגדו, היא כי המבקש הוא שנהג ברכב וגרם לתאונה. הבקשה שהגיש ג'לאל נמחקה לאחרונה ללא צו להוצאות, בעקבות הסדר אשר אליו הגיע ג'לאל עם קרנית.

לטענת קרנית, אף לפי גרסת המבקש, על פי הלכת "הרשות הראשונית" די בהיתר שנתן המבקש כדי לראות בנהיגת ג'לאל ברכב נהיגה ברשות, גם אם חרג מהרשות שניתנה לו.

בסעיף 2(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 נקבע כי "היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש".

כפי שנפסק בע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 397 (1992):

"לפי הדוקטרינה בדבר "הרשות הראשונית", די במתן רשות ראשונית על-ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על-ידי פוליסת הביטוח, וכל סטייה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, מהדורה 2, תש"ן 80)). על סמך הרשות הראשונית - שהיא כאמור המכרעת - מוכנה דוקטרינה משפטית זו להניח, שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית עדיין נכללות במסגרת אותה הרשאה ראשונית, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצוניות במיוחד."

בד"כ משמשת הדוקטרינה לחיובו של מבטח הרכב בו נעשה השימוש תוך חריגה מרשות, אולם כפי שנפסק בע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא (4) 754 (1987) לעניין "היתר מכללא":

"אותם שיקולים יפים גם לעניין מתן ההיתר לצורך סעיף 2(ב) של החוק. מטרתה של הטלת האחריות על בעל הרכב מתיר השימוש היא להגיע באמצעותו אל המבטח. הוא אשר חייב לבטח את הרכב. אם היתר מכללא טוב הוא כדי להחיל את הביטוח על הנהג מבחינת תנאי הפוליסה, די בו להתרת השימוש לצורך חיובו של המתיר."