עבד נ' משרד הפנים

פסק דין

1. העותר נולד בירושלים בשנת 1952. ביוני 1967 התפקד העותר, כשאר בני משפחתו, במפקד האוכלוסין הישראלי, קיבל תעודת זהות ישראלית ונרשם במרשם האוכלוסין הישראלי. בשנת 1973 עזב העותר את הארץ, ומאז ועד שנת 1992 התגורר בארצות הברית. בין השנים 1993 - 1998, ביקר העותר בישראל פעמים ספורות. בשנת 1998 שב ארצה, ומאז הוא מתגורר בירושלים, בשכונת בית חנינה. במהלך שנות שהותו בארצות הברית נישא העותר לאזרחית אמריקנית ונולדו לו 5 ילדים, המתגוררים שם. העותר נפרד מאשתו, ואף היא, כילדיו, חיה בארצות הברית. לטענתו, אין הוא בקשר עם אשתו ועם ילדיו.

עניינה של העתירה בהחלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו של העותר להחזרת רישיון ישיבת הקבע שלו. לחילופין מבקש הוא כי תוענק לו אשרה מסוג א/5, וכי בתום תקופה שתיקבע, תושב לו תושבות הקבע שלו, בכפוף למניעה פלילית או בטחונית וקיום מרכז חיים בישראל.

2. כעולה מכתבי הטענות של הצדדים, תחילת חילופי הדברים בין העותר לבין הגורמים הרלבנטיים במשרד הפנים בשנת 1999, עת פנה העותר בבקשה לקבל תעודת זהות חדשה במקום תעודה אבודה. העותר נדרש להציג מסמכים שונים להוכחת מרכז חיים בישראל. הוא לא נענה לפנייה זו, וגם לא לבקשה נוספת של משרד הפנים שהופנתה כלפיו במהלך שימוע שנערך לו בשנת 2003. לאחר שבמהלך שנת 2004 המציא העותר מסמכים המוכיחים, לטענתו, כי מרכז חייו בישראל, נערך לו שימוע נוסף בשנת 2005. ביום 31.10.2005 הודע לעותר כי רישיונו לישיבת קבע בישראל פקע, מן הטעם שרכש אזרחות של ארצות הברית בדרך של התאזרחות (נספח ע/9 לעתירה). לאחר פניות נוספות של בא כוחו, שלח המשיב מכתב נוסף לעותר (מש/2), נושא תאריך 31.5.2006. במכתב נאמר כי תושבותו של העותר פקעה מאליה משום ששהה מחוץ לישראל במשך 20 שנה, כאשר במהלכן לא שמר על זיקה, וכי גם כאשר נדרש להמציא למשרד הפנים מסמכים שונים לא טרח להמציאם, מה שמלמד כי מרכז חייו של העותר לא היה בישראל גם במועדים בהם נתבקש להמציא אותם מסמכים.

על החלטה זו עתר העותר לבית משפט זה. העתירה (עת"מ 710/06) נמחקה, לבקשתו. נראה כי הצדדים הסכימו כי סוגיית תושבותו של העותר תבחן מחדש, בשים לב להתנהלות שתפורט להלן.

4. בשנת 2009 שב העותר ופנה למשרד הפנים באמצעות עורך דין, וביקש כי רישיונו לישיבת קבע יוחזר לו. ביום 20.1.2010 נדחתה בקשתו של העותר. בתגובה לטענת ב"כ העותר לפיה רכש את אזרחותו האמריקנית בהיותו קטין (היינו שלא על דרך של התאזרחות), מכוח אזרחותו האמריקנית של אביו, קובע המשיב באותו מכתב כי מציאות חייו של העותר מלמדת כי שהה מרבית שנותיו בארצות הברית, כי דבר רכישת הדרכון האמריקני נודע למשרד הפנים רק בשנת 2003, וכי סמוך לכך פקעה תושבותו של העותר מאליה משום שהעותר לא שמר על זיקה לישראל במהלך שהותו בארצות הברית, כעשרים שנה. ב"כ העותר טען כנגד החלטה זו כי לא נערך למרשו שימוע ולפיכך זומן העותר להשמעת טענותיו. במהלך השימוע טען העותר כי נסע לארצות הברית למטרת לימודים, כי את דרכונו האמריקני רכש בזכות אביו, שהוא אזרח אמריקני כמו גם סבו, וכי הוא אזרח אמריקני החל מגיל 3. עוד אמר, כי אינו זוכר מדוע לא המציא את המסמכים הנדרשים במהלך השנים בהן נוהלו חילופי דברים ומכתבים בינו לבין הרשויות (פרוטוקול השימוע מיום 10.3.10, נספח מש/7).

ביום 15.3.2010 הודיע המשיב לעותר כי רישיונו לישיבת קבע פקע כדין, שכן הקים מרכז חיים בארצות הברית בה חי במשך 20 שנה, ולא המציא את המסמכים הנדרשים להוכחת מרכז חיים בישראל (מש/8). במכתב נוסף, מיום 17.4.2010 (ע/22) נאמר לעותר כי פקיעת התושבות נגרמה בשל שהותו הרציפה בארצות הברית במשך כעשרים שנה, ולא משום שהוא מחזיק באזרחות אמריקנית.

5. מן האמור לעיל ניתן להתרשם, כי המשיב, שסבר תחילה כי העותר התאזרח בארצות הברית ותלה בכך את סיבת פקיעת רישיונו לישיבת קבע בישראל, שינה טעמו לאחר שקיבל את טענת העותר כי עילת ההתאזרחות בטעות יסודה, ותלה את פקיעת הרישיון בשהות רציפה בארצות הברית במשך 20 שנה, והעתקת מרכז החיים אליה.

6. במהלך הדיון בעל פה הסכים ב"כ המשיב לאפשר לעותר להמציא מסמכים אשר יעידו על כך שקיבל את אזרחותו כקטין, בהיותו בן לאב אמריקני, להבדיל מקבלת אזרחות על דרך של התאזרחות. ב"כ המשיב הסכים, כי אם יתברר שכך הם פני הדברים, תבחן מחדש זיקתו של העותר לישראל והאפשרות להשיב לו את תושבותו. ב"כ המשיב עמד על כך שאם יתברר שהעותר רכש את אזרחותו הזרה על דרך של התאזרחות, לא יהיה מקום לשקול מחדש את עמדת המשיב.

מן המסמכים שהעביר ב"כ העותר לבדיקה מתברר, כי בשנת 1972, בהיות העותר כבן 20, פנה לרשויות ההגירה בארצות הברית בבקשה לקבלת מעמד, וציין על גבי הפניה כי הוא בעל אזרחות ירדנית. לטענת ב"כ המשיב, מכאן יש ללמוד, שהעותר קיבל את אזרחותו האמריקנית על דרך של התאזרחות, בהיותו בגיר. ב"כ המשיב טוען, כי אם בעבר הוצגו על ידי פקידי המשיב נימוקים שונים לפקיעת התושבות, היה זה משום שהוטעו על ידי העותר שהציג בפניהם מצג שווא כאילו קיבל את אזרחותו הזרה מכוח לידה. עתה מתברר, כי העילה בעטיה קיבל אזרחות אמריקנית היא היותו בן לאזרח אמריקני, אולם האזרחות נרכשה על דרך של התאזרחות, כבגיר. בנסיבות אלה סבור ב"כ המשיב כי אין להחיל על העותר את "תצהיר שרנסקי" (הלא הוא התצהיר שניתן על ידי שר הפנים מר נתן שרנסקי ביום 15.3.2000, במסגרת בג"צ 2227/98 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים, אשר הפך לנוהל של המשיב) ודין העתירה להידחות. בתגובה לעמדה זו טוען העותר כי את הבקשה לקבלת אזרחות אמריקנית הגיש אביו של העותר עוד בשנת 1970, בהיותו קטין, וכי על כן אין המדובר בהתאזרחות כי אם באזרחות מכוח לידה. כמו כן טוען הוא, כי המשיב שינה טעמו באופן פסול באשר לעילה לפקיעת התושבות. תחילה נאמר כי עילת הפקיעה היא התאזרחות, לאחר מכן, משנוכח המשיב לדעת כי העותר לא התאזרח, הודיע כי עילת הפקיעה היא העתקת מרכז החיים, ועתה הוא שב וטוען כי התאזרח. בנוסף טוען העותר, כי בכל הנוגע להעתקת מרכז חיים כעילה לפקיעת תושבות, חל על עניינו תצהיר שרנסקי ולפי התנאים המפורטים בו יש להורות על החזרת רשיונו לישיבת קבע.

7. מן הנסיבות המפורטות לעיל איני סבורה כי ניתן להגיע למסקנה חד משמעית כי העותר התאזרח בארצות הברית, להבדיל מהיותו אזרח אמריקני מכוח אזרחותם האמריקנית של אביו ושל סבו. גם את הטענה לפיה הציג העותר מצג כוזב בעניין נסיבות רכישת האזרחות איני מקבלת. ניתן להניח לטובתו, כי העובדה שרשויות ההגירה האמריקאיות קיבלו את בקשתו להתאזרח (אם אכן כך הוא, להבדיל מהענקת דרכון בזכות) בהיותו בן ונכד לאזרחים אמריקנים, הביאה אותו לידי הבנה, גם אם מוטעית, כי לא התאזרח אלא זכה באזרחות מכוח לידה. מכל מקום, גם אם מדובר בהליך של התאזרחות, המדובר בהליך שהתנהל בעת שהעותר היה צעיר כבן 20, כשעמד לנסוע לארצות הברית לצורך לימודים. יתרה מזאת, גם בהנחה שהעותר התאזרח, הרי שבמועד רכישת אזרחותו האמריקנית, 1972, לא היה בכך כדי להוביל לפקיעת רשיונו לישיבת קבע, בהתאם להוראות הדין שהיה בתוקף באותו מועד, שכן תקנה 11א לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, הקובעת חזקת השתקעות בחו"ל במקרה של רכישת דרכון זר, הותקנה רק בשנת 1985. ממילא אין חלה על העותר המניעה האמורה בסעיף 3(ג) לתצהיר שרנסקי, משום שבמועד רכישתה לא הובילה אזרחותו הזרה של העותר לפקיעת התושבות מכוח הדין (ראו דברי כב' השופט מ' סובל בהקשר זה בעת"מ (ירושלים) 10-07-42666 אסעד מג'לי נ' משרד הפנים). החלטת המשיב מיום 31.10.2005, כמו גם עמדתו בעתירה שלפניי, כלל אינה מתמודדת עם האמור, על אף שהיא נשענת על ההתאזרחות בחו"ל כעילה לפקיעת התושבות.

8. מנגד, אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה התנהלות המשיב בעניינו היא בבחינת שינוי חזית פסול. העותר הקשה על המשיב בברור העובדות הרלבנטיות. כפי שפורט לעיל, לא הציג מסמכים שנדרש להציגם, ואף במהלך השימוע שנערך לו לא מסר את מלוא העובדות. כאמור, גם האופן בו רכש אזרחות אמריקנית לא התברר עד תום. התנהלות זו גררה אחריה הנמקות שונות.

9. מכל מקום, העובדות האובייקטיביות מובילות למסקנה ההכרחית כי רשיונו של העותר לישיבת קבע פקע מאליו. והעובדות האובייקטיביות הן אלה: העותר קיבל אזרחות אמריקנית בשנת 1972, ובין השנים 1973 ל- 1992 חי בארצות הברית, הקים שם משפחה, ולא ביקר ולו פעם אחת בישראל. בין השנים 1992-1998 ביקר פעמים בודדות בישראל, ושב אליה רק בשנת 1998, 25 שנים מאז שעזב. אין בידי העותר כל טענה על שמירת קשר כלשהו במהלך שנים ארוכות אלה עם ישראל.

10. כאמור, העותר היה בעל רשיון לישיבת קבע כתושב מזרח ירושלים, שהתפקד במרשם האוכלוסין הישראלי בשנת 1967. כפי שנקבע בבג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים (פ"ד מב(2) 424), רואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין הנ"ל כמי שקיבל רישיון לישיבת קבע מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. ממילא שלילתו של מעמד זה הינו על פי החוק האמור והתקנות שעל פיו. תקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 קובעת כי תוקפו של רשיון לישיבת קבע יפקע, "אם בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". בפרשת עווד הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי בהתקיים נסיבות המצביעות על ניתוק הזיקה של בעל הרשיון לישיבת קבע לישראל, פוקע הרשיון מאליו, ובמילותיו שלו: "רישיון לישיבת קבע, משניתן, נסמך על מציאות של ישיבת קבע. כאשר מציאות זו שוב אינה קיימת. פוקע הרשיון מתוכו הוא. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרשיון במה שיתפוס, והריהו מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי". על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסקי דין מאוחרים (ראו, למשל, עע"מ 5829/05 סאלח דארי נ' משרד הפנים). המסקנה המתבקשת היא, כי רשיונו של העותר לישיבת קבע בארץ פקע מאליו, בשים לב לכך שבמשך כעשרים שנה לא שמר על כל זיקה לארץ, וגם במשך 5 השנים שלאחר מכן היו ביקוריו בישראל ספורים ביותר. ההבדל בין עניינו של העותר לבין מקרים אחרים בהם ראה בית משפט זה לקבוע כי הרישיון לישיבת קבע לא פקע, בולט ביותר. כך, למשל, בעת"מ (ירושלים) 279/07 דראר מחמד עבד מחסן נ' שר הפנים, הצביע בית המשפט (כב' השופטת י' צור), על העובדה שמשפחתו של העותר, שהתאזרח בחו"ל, נותרה כל השנים בישראל, והסיק מכך ששהותו בחו"ל הייתה במהותה זמנית ונועדה לצרכי עבודה. כמו כן ציין בית המשפט את העובדה כי העותר הקפיד לבקר בישראל פעם בשנה, וכי ביקורים אלה נמשכו בין חודש לארבעה חודשים בכל פעם. במקרה אחר, עת"מ (ירושלים) 457/06 סמיר ג'אודת מוסטפא אבו חאג' נ' שר הפנים, עמד כב' השופט מ' סובל על כך שבמשך 20 שנה שלאחר רכישת האזרחות הזרה, המשיך העותר להכנס לישראל ולצאת ממנה על מנת לבקר את אשתו וילדיו שהתגוררו בארץ.

11. לנוכח העובדות המתוארות לעיל, מסקנה נוספת מתבקשת, והיא כי אין חל על העותר תצהיר שרנסקי. העותר העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל למעלה מ-7 שנים, ולא ביקר בה כלל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו.

12. אלא שבכך אין הדיון מסתיים. שר הפנים מוסמך להשיב רשיון לישיבת קבע שפקע, מכוחה של הוראת סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל. תצהיר שרנסקי אינו גורע משיקול הדעת הנתון לשר הפנים מכוח החוק. ההבדל בין מקרה בו מתקיימים תנאיו של תצהיר שרנסקי, לבין מקרה בו אין הוא חל, נעוץ בנטל השכנוע. מקום שתצהיר שרנסקי חל, הנטל על שר הפנים להראות מדוע לא יושב הרשיון למי שעומד בתנאיו. מקום שאין התצהיר חל, על המבקש הנטל להראות מדוע יש להשיב לו את הרשיון (כב' השופט מ' סובל, בעת"מ (ירושלים) 649/07 ניירוך נ' שר הפנים).

13. אכן, שיקול הדעת של המשיב הינו רחב ביותר. בין היתר, רשאי הוא לשקול שיקולים של מניעה בטחונית או פלילית, שיקולים הומניטאריים, ועוד. כך גם רשאי הוא לשקול במכלול שיקוליו את עובדת התאזרחותו של המבקש במדינה זרה (גם אם אין עובדה זו מהווה מניעה לנוכח הוראות הדין במועד הרלבנטי). עם זאת, בבית משפט זה הובעה הדעה, כי כשמדובר במי שכבר היה בידו רשיון לישיבת קבע, ובאופן מיוחד מי שרשיון כזה היה בידו בהיותו תושב מזרח ירושלים שנולד בישראל (או בשטח שהפך להיות חלק מישראל), אין להוציא מכלל אפשרות כי אמת המידה בעניינו צריכה להיות מקלה יותר, במובן זה שיינתן לעובדה האמורה משקל מיוחד, והנטל שיוטל על המבקש, הגם שהינו נטל משמעותי, ישקף "את המורכבות המשפטית ומציאות החיים הייחודית של תושבים אלה" (כב' השופט ד"ר י' מרזל בעת"מ (ירושלים) 1630/09 עבד אל כרים חוסייני נ' שר הפנים, המביא, בהקשר זה, את הערתה של כב' השופטת ד' ברלינר בפרשת דארי לעיל). לדעה זו אני מצטרפת. בענייננו, ההודעה הראשונה על פקיעת רשיון ישיבת הקבע שלו נמסרה לעותר ב- 31.10.2005. בעת מסירת ההודעה, היה העותר כבר שבע שנים בארץ. גם לאחר מכן, ככל הנראה בעקבות העתירה שהגיש העותר בשנת 2006, המשיך המשיב לברר את מעמדו, ובשנת 2010 הודיע לו סופית כי הבקשה להחזרת הרשיון לישיבת קבע נדחית. אותה עת התגורר העותר מזה 12 שנה בארץ ברציפות, מבלי שיצא ממנה. גם ב"כ המשיב סבור היה, כי אם תרד מן הפרק שאלת ההתאזרחות (לטעמו, בתנאי שהעותר זכה באזרחות האמריקנית מלידה), הרי שיש מקום לשוב ולשקול את זיקתו של העותר לישראל.

14. משמצאתי כי ההתאזרחות, כשלעצמה, אינה צריכה לסתום את הגולל על בקשתו החילופית של העותר, ובשים לב לכך כי לא ניתן בהחלטתו של המשיב כל משקל לעובדה שהעותר חי בארץ מזה 12 שנה ברציפות, אין הוא עומד בקשר עם בני משפחתו המתגוררים בארצות הברית, וכי הינו יליד מזרח ירושלים שהחזיק בידו בעבר רשיון לישיבת קבע, אני סבורה כי על המשיב לשוב ולבחון את זיקתו של העותר לישראל, את הנסיבות בהן קיבל אזרחות אמריקנית (גם בהנחה שהתאזרח, בשים לב לגיל ולמועד בו נעשתה פעולת ההתאזרחות, לתכליתה, ולעובדה שאביו וסבו של העותר הינם אזרחים אמריקנים), והאם לא ניתן ללמוד מן הנסיבות על כוונתו לשוב ולהשתקע בישראל.

15. לפיכך אני מורה על קבלת העתירה באופן חלקי, במובן זה שעל המשיב לאפשר לעותר להמשיך ולשהות בישראל במשך שנתיים החל מקבלת פסק הדין, במעמד זמני, שסיווגו ייקבע על ידי המשיב. במהלך פרק זמן זה יבחן המשיב את זיקתו של העותר לישראל. בין היתר יוכל להתרשם האם נכון העותר לוותר על מעמדו בארצות הברית, סוגיה שלא עלתה בטיעונים שלפניי. פרק זמן זה ינוצל על ידי ב"כ העותר על מנת להמציא למשיב מסמכים רשמיים של רשויות ההגירה של ארצות הברית, אשר יבהירו את נסיבות רכישת אזרחותו האמריקנית. בתום תקופה זו יחליט המשיב אם לחדש לעותר את רשיונו לישיבת קבע.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.