עבד נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפני עתירה מינהלית ובה מבוקש לבטל את החלטת המשיב, הדוחה את בקשת העותר למתן רישיון לנשיאת כלי ירייה, ולהורות על מתן רישיון כזה.

2.העותר הינו תושב מעיליא ועובד כנהג גרר בחברת שגריר משנת 1999.

3.העותר הגיש למשיב בקשה לקבל היתר לנשיאת כלי ירייה.

4.בקשת העותר נדחתה בהחלטה מיום 13.11.08, בה נאמר כי אינו עומד בתבחינים שנקבעו על ידי שר הפנים.

5.העותר הגיש ערר על ההחלטה .

6.הערר נדחה בהחלטת ועדת הערר מיום 17.9.09 ובה נקבע כדלקמן:

"לדחות את הערר: העורר לא עונה לעילה מאושרת. בטופס הערר שהגיש והובא בפני הועדה, לא ציין את התבחין לפיו נדרש לו הרישיון לשאת כלי ירייה. טיעוני העותר כפי שהובאו במסמך שצורף לערר, אינם עילה מאושרת לקבלת רישיון לכלי ירייה. לכן כל עוד אין עילה, דין בקשתו להדחות – קבלת רישיון לכלי ירייה איננה זכות מוקנית. מדיניות משרד הפנים מצמצמת וקובעת תבחינים מוגדרים המאפשרים קבלת רישיון. תבחינים אלו מפורסמים גם בגב טופס הבקשה וכן מפורסמים לציבור הרחב בפרסומי משרד הפנים. העורר לא עונה אף לא לאחד מהתבחינים שנקבעו".

7.בעתירתו טען העורר כי ההחלטה אינה סבירה , אינה נכונה ויש לבטלה . לטענתו, הרשות לא לקחה בחשבון את העובדה כי שירת בצה"ל, כי הוא זקוק לנשק במסגרת עבודתו (מאחר ועבודתו מבוצעת גם בשטחי הגליל ויו"ש בשעות היום והלילה) ואין לו עבר פלילי. העותר הוסיף וטען כי הישוב בו הוא מתגורר הינו ישוב ספר החל מ- 11.7.06 ולפיכך הוא עונה על התבחין שנקבע על ידי שר הפנים.

8.המשיבה בתגובתה חזרה על הטענה לפיה העותר אינו עומד בשום תבחין מהתבחינים שנקבעו על ידי שר הפנים לצורך קבלת רישיון לכלי ירייה וכי מאז שנת 2000 חוזר העותר ומגיש בקשות, שנדחות אחת לאחת מאותם נימוקים. המשיבה צרפה לבקשתה את רשימת התבחינים העדכניים למתן רישיון וטענה כי כל נימוקי העותר אין בהם כדי להכניסו במסגרת תבחינים אלו.

9.לאחר שהוגשה רשימת התבחינים ורשימת ישובים שתושביהם זכאים לקבל היתר לנשיאת כלי ירייה, טען העותר כי מדובר ברשימה "מכוערת" ובלתי שיוויונית, כאשר , למשל, הישוב מצפה הילה, שגובל עם מעיליא, מופיע ברשימה . העותר טען כי במידה והמרחק מהגבול הצפוני מהווה קריטריון , אזי קיימים ישובים רבים הנמצאים רחוקים יותר מהטווח הנ"ל שהוכרו כישובים זכאים ואין מקום לאבחנה שנעשתה, במיוחד כאשר מעיליא הוכר כישוב ספר על ידי משרד הפנים ובאישור פיקוד העורף. העותר הפנה לעע"מ 1444/07 אחמד אגבריה נ. משרד הפנים ואח' וטען כי על פי פסק הדין יש לבחון ברמה פרטנית כל מקרה לגופו. כן טען כי החברה בה הוא עובד – שגריר – ראויה להיות מסווגת כ"מפעל ראוי" שלעובדיו זכות להחזיק כלי ירייה. העותר טען כי דחית בקשתו לרישיון מהוה הפרה בוטה של זכות השיוויון , כפי שעולה מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וכן פוגעת בחופש העיסוק שלו, בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק.

10.המשיבה טענה כי בטיעוניו תוקף העותר את התבחינים עצמם (שהם הנחיות מינהליות בסמכותו של שר הפנים) ולא את אופן יישומם ולפיכך בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בעתירה ועל העותר לפנות לבג"צ. כן נטען כי לבימ"ש זה אין סמכות מקומית לדון בעתירה, מאחר והחלטת ועדת הערר ניתנה בירושלים. המשיבה חזרה על טענתה לפיה גם לגופה דין העתירה להדחות, באשר העותר אינו עומד בתבחינים שנקבעו על ידי שר הפנים כתנאי לקבלת הרישיון.

11.ביקשתי את תגובת העותר לטענה כי לבימ"ש זה אין סמכות לדון בעתירה – הן סמכות עניינית והן מקומית. בתגובתו טען העותר כי לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לפסוק לא רק מכוח הוראות התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ם- 2000 (להלן: "החוק") אלא אף על פי שיקול הדעת. לחילופין נטען כי מדובר בסמכות מקבילה. העותר טען גם כי הטענה הועלתה באיחור וכי הוא "מטורטר" במשך שנים רבות ועצם התנהלותה השערורייתית של המשיבה "בטרטורו" מזכה אותו בסעד המבוקש.

12.בחינת טיעוני העותר מעלה כי הוא משיג נגד הגיונם וסבירותם של התבחינים שנקבעו על ידי שר הפנים ולא על אופן יישומם.

כך, טוען העותר לאפליה ולפגיעה בעקרון השיוויון ובזכותו על פי חוק יסוד:כבוד האדם וחרותו - כאשר מעיליא מרוחקת 3 ק"מ מהגבול הצפוני בעוד שישובים מרוחקים יותר נכללו בהגדרת הישובים המזכים את תושביהם בקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה;

כך הוא טוען לפגיעה בחופש העיסוק בניגוד לחוק יסוד:חופש העיסו לאור העובדה שחברת הגרר לא נכללה בגדר העיסוקים המזכים כנ"ל;

וכך הוא טוען נגד אי הכללת יוצאי צבא במגזר הערבי.

כל אלה הינם שיקולים של שר הפנים, בבואו לקבוע את התבחינים ובחינת החלטותיו אינה מסורה לבית משפט זה. סעיף 5 לחוק וסעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק, מכלילים בגדר סמכות בתי המשפט המינהליים "החלטה של רשות לפי חוק כלי הירייה, תש"ט- 1949", אך מוציאים מגדר סמכות זו "החלטות של הממשלה או של שר".

13.בנסיבות אלה, צודקת המשיבה בטענתה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה.

14.אשר על כן – אני מורה על מחיקת העתירה.