עבד אלעזיז דאעור(המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשתה של מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן: "המבקשת") למתן צו המחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") להפקיד ערובה בסכום שלא יפחת מסך של 20,000 ₪, בנפרד, להבטחת הוצאותיה.

עסקינן בתביעת נזיקין בשל גרימת מותם של המנוחים, לפי הנטען, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ברצועת עזה. לטענת המשיבים, ביום 4.1.09 נהרגו המנוחים, אם ובנה, כתוצאה מירי מאסיבי בלתי פוסק של כוחות צה"ל לעבר ביתם בבית לאהיא אלעטאטרה – אזור אלסיפא.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת, סיכויי ההגנה בתביעה דנן מצויינים, שכן מדובר בפעולה מלחמתית מובהקת ו/או מעשה מדינה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". לטענתה, מוקנית למדינה חסינות מלאה מתביעה נזיקית בנסיבות העניין לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב – 1952 ועל כן דין התביעה להידחות על הסף. לחילופין, טענה המבקשת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

המבקשת טענה כי עליה לבצע בדיקה מדוקדקת בתביעה זו, על מנת לבדוק אם המנוחים נפגעו, כנטען בכתב התביעה, כתוצאה מפעילות כוחות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", או שמא נפגעו במהלך פעילות אחרת ו/או כתוצאה מנסיבות אחרות מהנטען (כגון כתוצאה מפגיעת כוחות החמאס). המבקשת טענה, כי לאור העובדה שאין לה אחיזה שלטונית ו/או צבאית במקום הארוע הנטען, הרי שייהא עליה לשאת בעלויות גבוהות לצורך בחינת שאלת האחריות ושאלת הנזק, לרבות נשיאה בעלות חוות דעת מומחה לבדיקת קשר סיבתי בין הפגיעות לבין סוגי נשק ותחמושת שבשימוש צה"ל.

המבקשת טענה כי במקום הארוע הנטען התנהלו קרבות בתוך השטח האורבאני הצפוף כנגד ארגוני המחבלים. כוחות צה"ל היו חשופים לירי תלול מסלול, אש צלפים, מארבי מחבלים, מלכודים ומטעני חבלה. כוחות צה"ל נתנו לאזרחים אזהרה מוקדמת על כניסת הכוחות לאזור, אך בעת הלחימה נמתא כי האויב מצא מחסה גם בלב האוכלוסיה האזרחית שלא התפנתה מזירת הקרב, חרף האזהרה.

המבקשת הוסיפה וטענה כי יש לקבל את הבקשה בשל העובדה שהמשיבים הינם "תושבי חוץ", המתגוררים ברצועת עזה (שטח A), אשר הינה מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. אין ביכולתם של המשיבים להצביע על רכוש השייך להם בתחומי המדינה ועל כן, בהעדר כל הסדרה של אכיפת החלטות שיפוטיות ישראליות בשטחים, לא ניתן יהיה להיפרע מהם באם תידחה התובענה וייפסקו הוצאות לטובת המבקשת.

לפיכך, טוענת המבקשת כי יש לחייב את העזבונות בהפקדת ערובה בשיעור ריאלי של 20,000 ₪ בנפרד, כמקובל בפסיקה.

תגובת המשיבים:

לטענת המשיבים יש לדחות את הבקשה להפקדת ערובה. לטענתם, בקשה זו נועדה לחסום את דרכם מלברר את התביעה לגופה וזאת משיקולים זרים ותוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. עוד נטען, כי טענותיה של המבקשת הן סתמיות, לא מבוססות ואין די בכך שהמבקשת טוענת כי סיכוייה של התביעה קלושים.

לטענת המשיבים, יש לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת האחריות, במנותק משאלת הנזק, ובכך יחסכו או יצמצמו בהוצאות שני הצדדים ובעיקר בהוצאותיה של המבקשת.

לטענת המשיבים, המבקשת נוהגת להגיש בקשות דומות בכל התיקים באופן שיטתי וללא אבחנה או הצדקה. לטענתם, הבקשה להפקדת ערובה הינה ניסיון של המבקשת לחסימת המשיבים והתביעה, ביודעה כי קבלת הבקשה וחיוב המשיבים ולו בסכום נמוך ביותר יביא בהכרח לדחיית התביעה.

המשיבים טענו כי הכלל העולה מן הפסיקה הוא כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה, וכי היוצא מן הכלל הוא הטלת ערובה, לאחר בחינה מדוקדקת של נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.

לטענת המשיבים, סיכוייהם להצליח בתביעה הינם גבוהים מאוד ו/או ודאיים, והסיכוי שהם יתבקשו לשלם הוצאות הוא אפסי. לטענת המשיבים, אין די בהכחשה כללית של המבקשת ואין די בטענתה כי הפעולה בוצעה במסגרת פעולה מלחמתית או מעשה מדינה. לטענתם, הבקשה הוגשה יחד עם הגשת כתב ההגנה, לפני שיש בידי המבקשת תשתית ראייתית להוכחת עמדתה ו/או טענותיה באשר לנסיבות האירוע ולסיכויי הגנתה מפני התביעה. לטענת המשיבים, המבקשת אף טענה בכתב הגנתה טענות עובדתיות חלופיות וציינה כי טרם עלה בידיה לרכז ולאסוף את כל התיעוד והמידע הנוגע לאירוע נשוא התביעה, ולכן יש לדחות את טענתה כי סיכויי התביעה קלושים.

המשיבים הוסיפו וטענו כי המנוחים היו אזרחים תמימים, אשר לא היוו שום סכנה לכוחות צה"ל.

לחילופין, טענו המשיבים כי אם יחוייבו, בניגוד לעמדתם, להפקיד ערובה, הרי שיש להטיל עליהם ערובה אחת בלבד לאור העובדה כי מדובר בארוע אחד ספציפי (שגרם למותם של אם ובנה) ואין חשיבות למספר התובעים.

דיון והכרעה:

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

הכללים בנוגע ליישום הוראות תקנה זו נועדו מחד להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע שהתביעה כנגדו נדחתה וכן לצמצם הגשת תביעות סרק, ומאידך לשמור על זכות גישה לערכאות, אשר הינה זכות יסוד מן המעלה הראשונה [רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997)].