עבד אל כרים(אסיר) נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג. נאסר) מיום 4.9.11 בגדרה הורה בית משפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בתיק העיקרי.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בעכו, המייחס לו פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 22.7.11 בשעות הלילה, התפתח וויכוח מילולי בין העורר לבין קטין (להלן: "הקטין") בסמוך לחנות פלאפל אותה מנהל העורר יחד עם אביו. כעבור זמן נכנס העורר למקום בו ישב הקטין וקרא לו לבוא איתו הצידה. העורר תפס את הקטין בחולצתו, הוציא סכין יפנית מכיסו ודקר את הקטין מספר פעמים בידו. השניים החלו להיאבק, ובאותן נסיבות הגיע לזירת האירוע אביו של העורר כשהוא מצוייד בסכין יפנית נוספת ויחד עם העורר המשיכו השניים לדקור את הקטין בראשו, בבטנו, בגבו ובידיו, וכן היכו אותו בידיהם. גם לאחר שנפל על הקרקע המשיכו העורר ואביו להכות ולתקוף את הקטין עד שעובר אורח עצר אותם. הקטין הועבר לבית חולים לקבלת טיפול רפואי ושם נתפרו החתכים בגופו.

עובר למתן הכרעתו, הורה בית משפט השלום לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר מיום 28.8.11 סקר שירות המבחן את הרקע המשפחתי והאישי של העורר, תוך שציין כי חרף גילו הצעיר צבר העורר שתי הרשעות קודמות: האחת בגין פציעה והאחרת בגין החזקת סכין, שבגינה הוטל עליו, בין היתר, עונש בר הפעלה של מאסר מותנה למשך חודשיים. קצין המבחן ציין כי משיחה שקיים עם העורר לא התרשם מאדם בעל דפוסי התנהגות עבריינית מושרשת. יחד עם זאת, במצבים מורכבים, בעיקר כשהוא חש פגיעה בכבודו, עלול העורר להתנהג באופן אלים. עוד נאמר כי העורר מתקשה ליטול אחריות על התנהגותו הבעייתית ומשליך את האחריות על גורמים חיצוניים. בהיעדר מענה טיפולי מתאים מקים מצב זה סיכון ברמה בינונית להישנות מעשים פורצי גבולות בעתיד. שירות המבחן סבר כי חלופה ראויה המרוחקת מסביבתו של העורר ומחוזקת בפיקוח אלקטרוני, לצד שילובו בהליך טיפולי, עשויה להפחית את האפשרות להישנות מעשים דומים לאלו המיוחסים לו בכתב האישום.

קצין המבחן בחן חלופה קונקרטית ומפקחים שהוצעו על ידי העורר – קרובי משפחה מהעיר שפרעם – ומצא אותם מתאימים לתפקיד הפיקוח והצבת גבולות ברורים בעבור העורר. לפיכך, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופה המוצעת בשפרעם בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוח אלקטרוני. כמו כן, המליץ על העמדתו בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך חצי שנה.

בהחלטתו נשוא הערר שבפניי, דחה בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן והורה כאמור על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט ציין כי מדובר במעשה חמור שתוכנן מראש, לאחר שהעורר ניגש אל ביתו, נטל לידיו סכין וחזר למקום הימצאו של הקטין ודקר אותו מספר פעמים. בתכוף לאחר מכן הגיע אביו של העורר לזירת האירוע, אף הוא מצוייד בסכין ודקר יחד עם בנו את המתלונן. התנהלות זו מצביעה על כך שלא מדובר בהתפרצות זעם אקראית אלא במעשה שתוכנן מראש. עוד ציין בית משפט כי בעקבות מעשיו, נמלט העורר לאילת ורק לאחר מכן נעצר והובא לחקירה. בנוסף, הפנה בית משפט להרשעותיו הקודמות של העורר ולעונש המותנה התלוי ועומד מעל ראשו. לאור מכלול הנסיבות סבר בית משפט השלום כי המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר מחייבת מעצרו מאחורי סורג ובריח, שכן מעצר בית אין בו כדי לאיין מסוכנותו.

לטענת העורר החלטת בית משפט קמא לוקה בטעויות מהותיות ובכללן הקביעה כי עובר לאירוע ניגש העורר אל ביתו, נטל סכין וחזר אל מקום הימצאו של הקטין, שאז דקר אותו מספר פעמים. לטענת העורר ביתו מרוחק מזירת האירוע וקביעה זו אין לה עיגון ראייתי. כמו כן טעה בית משפט קמא משציין כי העורר נמלט לאילת ורק בשלב מאוחר יותר נעצר והובא לחקירה. לבד מטעויות אלו, הפנה ב"כ העורר לכך שמדובר בבחור צעיר המצוי לראשונה בחייו במעצר וכי בין הצדדים היריבים נערך הסכם סולחה והקטין המתלונן אף חזר בו מתלונתו במשטרה. בנוסף, הפנה העורר לתסקיר החיובי ולהמלצת שירות המבחן להסתפק בחלופה.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר תוך שהפנה למסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, כפי שהיא משתקפת בעובדות כתב האישום. העורר תקף את הקטין ודקר אותו בחלקים שונים בגופו, ואף אביו הצטרף למעשה התקיפה, ורק בנס ניצלו חייו של הקטין. בנוסף, הפנה ב"כ המשיבה להרשעותיו הקודמות של העורר ובכללן הרשעה בגין החזקת סכין. לעניין הטעויות אליהן הפנה ב"כ העורר טענה המשיבה כי אכן אין ראיות שהעורר חזר לביתו כדי להביא את הסכין, אך עולה מחומר הראיות כי הוא עזב את זירת האירוע וחזר כעבור זמן מה כשהוא מצויד בסכין. בנוסף, אישרה המשיבה כי העורר אכן לא נמלט לאילת כפי שנקבע בשגגה בהחלטת בית משפט קמא אלא היה זה אביו שנמלט מידי המשטרה, ומכאן הטעות אליה נתפס בית משפט קמא. יחד עם זאת, טעות זו לא היוותה שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה נשוא הערר.

לאחר שבחנתי את תיק החקירה שהונח בפניי מצאתי כי קיימות די והותר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. נכון הוא שאין ראיה לכך שהעורר הלך לביתו על מנת להצטייד בסכין עובר לתקיפת הקטין. יחד עם זאת, יש בחומר החקירה ראיות לכך שהעורר התרחק מזירת האירוע, ככל הנראה לחנות הפלאפל שניהל, וחזר כעבור זמן כשהוא מצויד בסכין. המסקנה העולה מהשתלשלות האירועים הינה כי לא מדובר בהתפרצות רגעית או זעם בלתי נשלט שאחז בעורר באופן פתאומי ובלתי צפוי. ודוק – בין הוויכוח המילולי שהתנהל בין העורר לקטין ועד למעשה התקיפה חלפו, כפי העולה מחומר החקירה, 10 עד 30 דקות. השאלה אם הסכין הובאה מהבית אם לאו, אינה ברת חשיבות. הנקודה החשובה לעניין זה הינה חלוף פרק זמן בין הוויכוח לבין מעשה התקיפה, פרק זמן שהיה בו די על מנת להרגיע את רוחו של העורר ולגרום לו לשקול את צעדיו. העובדה שבחר לחזור לזירת האירוע ולתקוף את הקטין מלמדת על מעשה מתוכנן והחלטה מודעת, ומכאן המסוכנות הרבה הנשקפת הימנו.

העורר אמנם צעיר, כבן 20, ועובדה זו מחייבת בחינת קיומה של חלופה ביתר שאת. יחד עם זאת, חרף גילו הצעיר, הספיק העורר לצבור שתי הרשעות, כשאחת מהן עניינה החזקת סכין. העובדה שהמעשה נשוא תיק זה אירע כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה מחזקת את המסקנה כי מדובר בצעיר נטול רסן שמורא הדין אינו מונע בעדו מלהסתבך בעבירות חוזרות.

לא נעלמה מעיניי הטענה כי בין הניצים נערכה ביני לביני סולחה וכי הקטין אף חזר בו מתלונתו. אין בכך כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת מהעורר. אף בתסקיר נאמר כי קיימת אפשרות להישנות התנהגות אלימה מצדו של העורר מקום שהוא חש פגיעה בכבודו. כבר נאמר לא אחת כי משקלו של הסכם סולחה יחסי בלבד ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה להסרת סכנה מהתקלחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה את זה. (ראו: בש"פ 2931/06 ו'ג' נ' מדינת ישראל (מיום 23.4.06 וכן בש"פ 8134/09 מדינת ישראל נ' זובידאת).

על תת תרבות הסכינאות נכתב רבות כשבית המשפט שב ומדגיש כי תת תרבות זו מחייבת עמדה תקיפה ומרתיעה מצד רשויות אכיפת החוק וגישה מחמירה מצד בתי המשפט. מדיניות מחמירה זו תמצא את ביטויה, יש להניח, במסגרת גזר הדין, ככל שיורשע העורר בעבירות המיוחסות לו. יחד עם זאת ניכרת גם חשיבות להתייחסות מחמירה גם בשלב המעצר, כחלק מהמלחמה בתופעה מכוערת זו ולמען עקירתה מקרבנו. הדעת אינה סובלת את המצבים ההולכים ומתרבים למצער בהם נעשה שימוש בסכין בכל סכסוך של מה בכך, מבלי ליתן את הדעת להשלכות החמורות העלולות להיגרם עקב כך. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' פרוקצ'יה בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09) בציינה כי:

"גישה זו הננקטת בפסיקה נועדה להגן על הציבור הרחב מפני הסכנה הגדולה הטמונה במעשי בריונות של צעירים, המשתמשים בנשק קר על נקלה, תוך התלהטות יצרים, ואובדן שליטה על מעשיהם. לא אחת, מביאה תופעה זו לקיפוח חיים ממש, או לפציעה אנושה. תופעה זו שפשטה בין בני נוער ומתרחשת לא אחת במתחמי מקומות בילוי של צעירים, אינה מיוחדת לצעירים בעלי עבר פלילי המצויים בשולי החברה. היא מתרחשת גם בקרב בני נוער בעלי רקע נורמטיבי, ויוצרת סיכון כבד לשלום הציבור בכללו, ולשלום צעירים השוהים במקומות בילוי בשעות הפנאי, בפרט".

גם במקרה דידן, רק בנס ניצל הקטין לאחר שלזירת האירוע ניקרה אדם שהפריד בין הניצים והוציא את הקטין מידי העורר ואביו. התיעוד הרפואי מלמד כי העורר ואביו לא חסכו מהקטין פגיעות באזורים רגישים בגופו כגון בטנו, ראשו וגבו. כל פגיעה כזו עלולה היתה לגרום לו נזק חמור שלא לומר להביא לקיפוח חייו, ורק בדרך נס לא כך הסתיים האירוע.

לא התעלמתי מהמלצתו של שירות המבחן אך דומה כי בנסיבות העניין צדק בית משפט קמא משראה לסטות מהמלצה זו ולהורות על מעצרו של העורר.

בשולי הדברים אעיר כי אכן בית משפט קמא נתפס לכלל טעות משציין כי העורר ברח לאחר האירוע לאילת. האמת היא, שאביו, שאף הוא היה מעורב באירוע, הוא זה שברח מידי המשטרה. יחד עם זאת סבורני כי לטעות זו היה משקל זניח בהחלטת בית משפט קמא. עיקרה של ההחלטה להורות על מעצרו של העורר נעוץ במסוכנות הנשקפת ממנו כפי שהיא עולה מנסיבות האירוע.

לאור מכלול האמור לא מצאתי יסוד להתערב בהחלטת בית משפט קמא ואני דוחה על כן את הערר.

תיק החקירה מוחזר לב"כ המשיבה.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"א, 15 ספטמבר 2011, במעמד הנוכחים.