עבד אל גאפר(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה במ"ת 1351-07-10 מיום 1.8.10 (כב' השופטת ל. לב און), בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום, המחזיק ארבעה אישומים, בו מיוחסות לו עבירות של איומים, היזק לרכוש בזדון ותקיפת בת זוג.

על פי עובדות כתב האישום כשלוש שנים עובר ליום 30.6.10 איים העורר על אשתו (המתלוננת) כי אם לא תעביר לידיו כספים, יפגע בכבודה. עקב איומים אלה, העבירה לו המתלוננת סכומי כסף שונים.

כשלוש שנים עובר ליום 30.6.10 שבר הנאשם ויטרינות זכוכית במטבח. בהמשך, אחז העורר בכתפיה של המתלוננת, קרע את חולצתה, רדף אחריה לבית הוריה והשמיע איומים כלפי אמה.

בתאריך 28.4.10, בהיות המתלוננת הרה, דחף אותה העורר, היא חשה כאבים עזים בבטנה ואושפזה. בעת אשפוזה איים עליה כי "יטפל בה", לאחר שסירבה לשעבד את קופת הגמל שלה.

בתאריך 29.6.10, בעת שהמתלוננת הניקה את הבת התינוקת, דחפה בכתפה.

3.במהלך הדיון בבית משפט קמא לא חלק ב"כ העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אם כי טען ל"כרסום בעוצמת הראיות".

בית משפט קמא (כב' השופט נ. שטרנלינכט) קבע בהחלטתו כך: "אכן יתכן כי קיים כרסום כלשהו, אך אין זה עניין לשלב זה של הדיונים. בטרם נשמעו טענות הצדדים ונחקרו עדי התביעה והוטל ספק כלשהו בהגינותם, אם אכן יגיעו הדברים לידי כך, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה שהינן בעלות פוטנציאל הרשעתי".

השופט קמא לא פירט לאיזו "כרסום כלשהו" התכוון והחלטתו תמציתית, ובגדרה הורה, בצדק, על קבלת תסקיר מעצר.

4.אשר לסוגיית הראיות לכאורה – שקלתי טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, וסבורה אני כי בידי המשיבה ראיות לכאורה משמעותיות, ולא מצאתי כי קיים "כרסום" בהן. המתלוננת עקבית בתלונותיה. אין לשכוח כי בתלונה מסרה על אלימות שהופעלה כנגדה במהלך שנים והיא מסבירה, לטעמי בצורה אותנטית כך: "אני לא מרוכזת, אני מפחדת אני לא זוכרת את הסדר, בשלושה חודשים אחרונים אחרי כל הבעיות האלה הצעקות והקללות...". מדברי המתלוננת עולה אפוא כי בנסיבות שבהן לדבריה הייתה קורבן למעשי אלימות מתמשכים, היא מתקשה לזכור כל פרט ופרט.

עוד עולה מחומר הראיות כי המתלוננת ביטאה מצוקה רבה (בכתה), וניכר כי לא בנקל חשפה את אלימותו של העורר, ואף הסבירה את הסיבה לכבישת התלונה – היא חשה כי אוהבת את העורר, חשבה שדברים יסתדרו והוא ישתנה, היא מפוחדת, וכן במגזר הערבי לא מקובל לפנות למשטרה (אמרה מיום 1.7.10).

תמיכה לעדות המתלוננת מצויה גם בעדות אמה, סאמיה, אשר העידה כי בתה המתלוננת נכנסה לביתה עם חולצה קרועה, רועדת, והעורר נכנס לבית והשמיע דברי איומים קשים.

5.מהמקובץ לעיל עולה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, וקיימת עילת מעצר בעלת עוצמה – מסוכנותו של העורר למתלוננת.

השאלה שיש להכריע בה היא האם נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא בכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

6.תסקיר המעצר שהוגש אודות העורר אינו חיובי, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. בין היתר נלמד מהתסקיר כי העורר אינו נוטל אחריות להתנהגותו וקיים סיכוי להמשך התנהלות בעייתית של העורר כלפי המתלוננת.

שרות המבחן בדק אפשרות שחרור בערובה לחלופות שהוצעו – אחותו של העורר ובעלה, מהם התרשם שרות המבחן כאנשים רציניים וערכיים המבינים את תפקיד הפיקוח, אך הסתייגות שרות המבחן מכך שישמשו כחלופת מעצר נובעת מכך שהם אינם מכירים בדפוסים התוקפניים של העורר. אשר לאב המאמץ – החשש שהביע שרות המבחן הוא כי הוא יתקשה להציב בפני העורר גבולות ודרישות.

7.לאחר ששקלתי את כל השיקולים, החלטתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא, לאחר שבאתי לכלל מסקנה כי אמנם נשקפת למתלוננת מסוכנות מפני העורר. יחד עם זאת העורר הוא אדם ללא עבר פלילי, ואנוכי התרשמתי כי החלופה שהוצעה היא ראויה. יתכן שאחותו של העורר, המתגוררת בירושלים, ולא בסמוך לעורר, אינה מכירה את מערכת היחסים המורכבת בינו לבין המתלוננת, אך התרשמתי מאישה משכילה ואחראית, המבינה את מהות ההאשמות אשר נטלה על עצמה אחריות לפקח על העורר, ואף הביעה את הסמכתה המלאה לכך שהאב המאמץ יעבור אף הוא להתגורר בביתה וישמש כמפקח.

אני סבורה כי תנאים של מעצר בית מלא, בפיקוח, עם איזוק אלקטרוני במקום הנמצא בריחוק גיאוגרפי ממקום מגורי המתלוננת, ישיג את מטרת המעצר.

אשר על כן אני מורה כי העורר ישוחרר בתנאים, כדלקמן: