עבד אבו רחמה נ' היועץ המשפטי לממשלה

השופט ע' גרוסקופף:

           עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת פרקליט המדינה הדוחה ערר והשגה שהוגשו נגד סגירת תיק חקירת המשטרה הצבאית החוקרת לעניין מותו של באסם אבו רחמה (להלן: "המנוח"), ובמחלוקת בנוגע לדיות הראיות בתיק החקירה לשם העמדה לדין של מי מהמעורבים באירוע, או לנקיטת צעדים אחרים נגדם.

רקע והליכים קודמים

1. ביום 17.4.2009 התקיימה בכפר הפלסטיני בילעין הפגנה, אשר במהלכה נהרג המנוח (להלן: "האירוע"), הוא בנה של העותרת. בחלוף מספר ימים מהאירוע פנו העותרת וגורמים נוספים לצה"ל בדרישה כי תפתח חקירת המשטרה הצבאית החוקרת (להלן: "מצ"ח") לעניין נסיבות מותו של המנוח. ביום 28.3.2010 – בחלוף כשנה מהאירוע – הודיעה הפרקליטות הצבאית על ההחלטה שלא לחקור את האירוע. ההחלטה התבססה על מסקנות תחקיר מבצעי לפיהן המנוח לא נהרג כתוצאה מפגיעה של ירי בכינון ישיר לכיוונו, ועל כן אין אינדיקציה לכך שהלוחמים באירוע חרגו מההוראות שניתנו להם לירות לעבר המפגינים בכינון עקיף (להלן: "התחקיר המבצעי"). יצוין כי ההחלטה התקבלה על דעתו של המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) וזאת נוכח מעורבות שוטרי משמר הגבול באירוע.

2. ביום 3.6.2010 עררה העותרת נגד ההחלטה שלא לפתוח בחקירה, וצירפה חוות דעת מומחים (להלן: "חוות דעת המומחים") אשר הסיקה – בניגוד למסקנות התחקיר המבצעי – כי המנוח אכן נהרג מירי בכינון ישיר. בעקבות הגשת הערר, התקבלה ביום 11.7.2010 החלטה לפתוח בחקירת מצ"ח בתיאום המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), ובמקביל בחקירה משטרתית בליווי פרקליטות מחוז מרכז (להלן: "החקירה").

3. בחלוף שנה ו-3 חודשים נוספים, ומשלא התקבלה החלטה קונקרטית בחקירה, הגישו העותרים ביום 3.3.2013 עתירה ראשונה לבית משפט זה (בג"ץ 1647/13) (להלן: "העתירה הראשונה"), במסגרתה ביקשו העותרים להורות למשיבים על קבלת החלטה בחקירה, וכן על הגשת כתבי אישום נגד המעורבים במותו של המנוח.

           ביום 3.9.2013, חצי שנה לאחר הגשת העתירה הראשונה, הוגשה לבית משפט זה הודעה מעדכנת מטעם המשיבים. מההודעה עולה כי הפרקליט הצבאי בחן את חומר הראיות בתיק החקירה, הכולל עדויות ראיה, ממצאים ויזואליים מהאירוע, וחוות דעת מומחים (להלן: "חומר הראיות"), וקבע כי יש לסגור את תיק החקירה מאחר ש"אין די ראיות, במידה הנדרשת בפלילים, לצורך נקיטת הליכים משפטיים כנגד מי מהחיילים המעורבים באירוע". עוד צוין, כי ההחלטה התקבלה על דעתו של המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), אשר ליווה את חקירת מצ"ח ומצא אף הוא כי הירי באירוע בוצע על פי ההוראות. נוסף על כך, צוין כי הממונה (עניינים פליליים) בפרקליטות מחוז מרכז הגיע למסקנה דומה, והורה במקביל על סגירת תיק החקירה המשטרתי.

4. נוכח הגשמת הסעד הראשון שהתבקש בעתירה, ומאחר שהסעד השני יכול שיוגשם באמצעות הגשת ערר, נמחקה העתירה הראשונה ביום 29.10.2013 לשם מיצוי הליכים מצד העותרים, תוך שבית המשפט מציין בפסק דינו כי לכשיוגש הערר יש לטפל בו "באופן זריז" נוכח התמשכות חקירת האירוע.

5. ביום 27.7.2014 הוגש ערר לתובעת הצבאית הראשית דאז נגד ההחלטה לסגור את תיק חקירת מצ"ח. הערר התבסס על חוות דעת מומחים מעודכנת, ונטען בו כי על סמך חומר הראיות ניתן להסיק כי המנוח נהרג מפגיעת רימון גז בעל טווח מוגדל, שנורה בכינון ישיר ומטווח קצר. עוד נטען, כי על סמך ניתוח חומר הראיות, ניתן לזהות מאיזו עמדה מבין העמדות בהן הוצבו הלוחמים נורה רימון הגז, ועל כן נדרש להצליב בין שמות הלוחמים אשר השתמשו באמצעי לחימה זה ובין הצבתם בעמדות על מנת לאתר את הלוחם שפגע במנוח. בנוסף, נטען כי מאחר שהלוחמים בשטח לא תודרכו כיצד להשתמש באמצעי לחימה לצורך פיזור הפגנות, הם ביצעו ירי בניגוד להוראות, ונדרש כי תמוצה החקירה לעניין אחריות המפקדים לעניין זה.

6. בחלוף למעלה מ-8 חודשים מהגשת הערר, ומשלא התקבלה החלטה מטעם המשיבים בעניין, הוגשה ביום 31.3.2015 עתירה שנייה לבית משפט זה (בג"ץ 2295/15, להלן: "העתירה השנייה"), במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על השלמת החקירה לעניין זהות הלוחם שירה במנוח, ועל קבלת החלטה בערר הראשון.