עבאס נ' מושלב

החלטה

1.בפני בקשת המבקשת (היא המשיבה בערעור העיקרי) לדחות את הערעור העיקרי על הסף, מחמת שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.

בבסיס הבקשה עומדת טענת המבקשת, כי פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט מר ג'מיל נאסר) בתיק א' (עכו) 4991-10-09 ניתן בתאריך 15.1.2013, והעתקו הומצא לבא כוחו הקודם של המערער בתאריך 24.1.2013.

על כן, לטענת בא כוח המבקשת, את הערעור היה על המערער להגיש עד לתאריך 10.3.2013, ואולם, הערעור הוגש בתאריך 21.3.2013, דהיינו באיחור של 11 ימים.

2.אציין, כי בדקתי את טענות בא כוח המבקשת מן הבחינה העובדתית, ונראה כי הן נכונות, דהיינו - העתק מפסק הדין שניתן בבית משפט קמא אכן נמסר לבא כוחו הקודם של המערער בתאריך 24.1.2013, כעולה מאישור המסירה שנסרק לתיק האלקטרוני של בית המשפט קמא.

כיוון שהמועד החוקי להגשת ערעור בזכות במקרה זה הוא 45 ימים, כי אז צודק בא כוח המבקשת, שהיה על המערער להגיש את הערעור עד לתאריך 10.3.2013. אף לא תיתכן מחלוקת, על כך שהערעור הוגש בתאריך 21.3.2013.

3.בתגובה לבקשה לדחיית הערעור על הסף, הגיש בא כוח המערער מסמך שכותרתו "תגובה לבקשה למחיקת הערעור ולמען הזהירות – בקשה להארכת מועד".

בתגובה זו מסר בא כוח המערער, שבין המערער ובא כוחו הקודם פרץ סכסוך על רקע כספי, ועל כן אין המערער יודע מתי בא כוחו הקודם קיבל העתק מפסק הדין. לטענת בא כוח המערער (הנתמכת בתצהיר המערער עצמו) בתאריך 17.2.2013 התקשרה אליו מזכירת בא כוחו הקודם והודיעה לו שניתן פסק דין, וזו הייתה למעשה הפעם הראשונה בה נודע לו על כך שניתן פסק דין. מזכירת בא כוחו הקודם של המערער הזמינה את המערער למשרד כדי לקבל את פסק הדין, אך התנתה את מתן פסק הדין בכך שהמערער יסדיר את הסכסוך הכספי עם בא כוחו. על כן, המערער פנה למזכירות בית המשפט, ושם קיבל העתק מפסק הדין. על כן, לטענת בא כוח המערער, יש למנות את המועד להגשת הערעור החל מתאריך 17.2.2013, ולא קודם לכן.

לצד טענות אלה, טען בא כוח המערער כי סיכויי הערעור טובים, וגם אם נניח שהערעור הוגש לאחר חלוף המועד, "יהיה זה נכון והוגן להאריך את המועד להגשת הערעור ולא לנעול את שרי בית המשפט בפני המערער". בא כוחו המערער מוסיף, שמועדים, גם אם נקבעו בחיקוק "אינם מיטת סדום" ויש לנהוג בהם גמישות מקום בו הדבר מוצדק, מה עוד, שלמבקשת לא נגרם נזק כלשהו מהאיחור.

4.על תגובת בא כוח המערער הגיש בא כוח המבקשת תשובה, ובה טען, כי את המועד להגשת הערעור יש למנות החל מהמועד בו בא כוחו הקודם של המערער קיבל העתק מפסק הדין, ועוד טען, כי שיהוי בהגשת הערעור, הנובע ממערכת היחסים שבין המערער ובא כוחו, אינם מצדיקים הארכת המועד להגשת הערעור.

5.הגם שמעדיף הייתי לדון בערעור לגופו, נראה הדבר שהצדק הוא עם המבקשת, ואין מנוס מלדחות את הערעור על הסף.

את המועד להגשת הערעור יש למנות מהתאריך בו בא כוחו הקודם של המערער קיבל העתק מפסק הדין, דהיינו מתאריך 24.1.2013, ולא מהמועד בו מזכירת בא כוחו הקודם הודיע למערער על דבר מתן פסק הדין. טיעונו של המערער כי יש למנות את המועד החל מהתאריך בו מזכירת בא כוחו הודיעה לו על הערעור אינו יכול להתקבל. וכי מה היה קורה אם אותה מזכירה לא הייתה מודיעה למערער כלל על כך שניתן פסק הדין, או אם הייתה מודיעה לו על מתן פסק הדין בחלוף שנה? האם גם אז נוכל לתלות את צפייתה של המבקשת לסופיותו של פסק הדין ביחסיו של המערער עם בא כוחו הקודם?

משניתן פסק דין, זכאית הייתה המבקשת לצפות לכך שבחלוף המועד להגשת הערעור על פסק הדין, פסק הדין יהפוך להיות חלוט. ענייניה של המבקשת, וזכויותיה, אינם יכולים להיות מושפעים ממערכת היחסים השוררת בין המערער ובא כוחו הקודם, וסכסוך, ככל שפרץ כזה, בין המערער ובא כוחו הקודם, אינו בא בגדר "טעם מיוחד" בעטיו ניתן להאריך המועד להגשת הערעור, מועד שכידוע נקבע בחיקוק.

יתרה מזאת, גם המועד בו הודע למערער כי ניתן פסק דין, היה על המערער לבדוק מתי בא כוחו הקודם קיבל העתק הימנו, ולהיערך להגשת הערעור בתוך תקופת הערעור, או לפחות להגיש בקשה להארכת המועד עוד בטרם תקופת הערעור חלפה.

6.במקרה שלפני, האיחור בהגשת הערעור אינו איחור זניח, אלא באיחור ניכר בן 11 ימים. איחור שכזה יצר אצל המבקשת צפייה שפסק הדין הפך להיות סופי, ואין לבטל צפייתה זו רק בשל כך שבין המערער ובא כוחו הקודם התפתח סכסוך בעניין כספי, בעטיו לא הודיע בא כוחו הקודם של המערער למערער, שפסק הדין התקבל אצלו, מיד בסמוך לאחר קבלתו.

7.אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א)הנני קובע שהערעור הוגש באיחור, במובן זה, שהיה על המערער להגישו לא יאוחר מיום 10.3.2013, והוא הגישו בפועל בתאריך 21.3.2013.

(ב)הנני דוחה בקשתו של המערער להארכת המועד להגשת הערעור, באשר לא ניתן טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, מועד שנקבע בחיקוק.

(ג)כפועל יוצא מהאמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) שלעיל, הנני דוחה את הערעור.

(ד)הנני מחייב את המערער לשלם למבקשת (המשיבה בערעור העיקרי) הוצאות בסך 2,000 ₪.