ל' נ' המוסד לביטוח לאומי

   סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה

• לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה(השופטת איריס רש ונציגי הציבור גב’ מרטין מסיקה ומר מיכאל רוזנברג: ב"ל 55136-12-12 ) אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב ,בו לקה ביום 23.6.16 כפגיעה בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה -1995.(להלן: "החוק").

   

  2. ואלה העובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי:

  א.המערער יליד שנת 1965 והיה אחד הבעלים של רשת המרכולים – קשת טעמים בע"מ (להלן: "החברה"). במועדים הרלוונטיים המערער שימש כמנכ"ל החברה, האחראי על התפעול השוטף של החברה.

  ב.לטענת המערער, ביום 23.6.06 בשעות הצהריים התקיימה שיחת עבודה שוטפת עם סגן מנהל התפעול של החברה –מר ליביו סגל – במשרדי החברה בנהריה. במהלכה של השיחה המערער שאל את מר סגל על פיזור משקאות חריפים בסניפים ונענה בשלילה. תשובתו זו של מר סגל הכעיסה מאוד את המערער ולטענתו היה ויכוח ביניהם. לאחר הויכוח נסע לביתו ובערב הלך לארוע של אחת העובדות שלו. במהלך הארוע חש ברע וחזר לביתו. המערער חש ברע במשך כל הלילה ובבוקר נסע עם אשתו לבית החולים שם אובחן אוטם שריר הלב.

  ביום 4.9.06,כעבור כ-שלושה חודשים מיום הארוע הוצאה למערער תעודה ראשונה לנפגע בעבודה.

   

  ג.המערער הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר של מר סגל ושניהם נחקרו בבית הדין האזורי.

   

  ד.בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי לא נתן אמון בגרסתו של המערער כי ארע ארוע חריג באותו מועד ונימק זאת לאור העדויות והראיות שהיו בפניו ומדגיש כי המערער העיד כי כאחראי על 250 עובדים, ויכוחים הם שגרת יומו. בית הדין האזורי הצביע על סתירות בעדותו של המערער. בית הדין האזורי התרשם כי תאור הארוע על ידי המערער היה מוגזם ואם אכן מעשיו של מר סגל היו כה חמורים עולה השאלה מדוע לא פיטר אותו. בית הדין האזורי הוסיף כי עדותו של מר סגל גם לא הייתה אמינה והייתה "מתפתלת ומתחמקת". לכך נוספה עדותו של המערער כי הוא לא חשב שיש קשר בין הויכוח לבין האוטם ורק לאחר שקרא כתבה בעתון בנושא והתייעץ עם עורך דין בחר להגיש את התביעה.

  ואכן עד קבלת הייעוץ המשפטי לא היה כל זכר לויכוח או ההתרגזות במסמכים הרפואיים.

  לאור זאת, בית הדין האזורי דחה את התביעה.

   

  על כך הוגש הערעור שלפנינו.

   

  3.ביום 13.1.16 התקיים קדם הערעור, בו נקבע כי טעוני הצדדים יובאו בדרך של סכומים בכתב.