צ.ל. נ' המוסד לבטוח לאומי

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוחנן כהן; ב"ל 36027-04-15) מיום 11.2.2016, לפיו נדחתה תביעת המערער לקבלת קצבת נכות כללית לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

רקע

1. המערער הוא יליד 1.1.1943 ותביעתו לקבלת קצבת נכות כללית הוגשה למשיב (להלן גם – המוסד) ביום 16.3.2015 בהיותו בן 72 שנים. המוסד דחה את התביעה, לנוכח ההגדרה של "מבוטח" בסעיף 195 לחוק כ"תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה".

    

2. בכתב התביעה שהגיש המערער לבית הדין האזורי, טען המערער כנגד דחיית תביעתו על הסף בטענות של שיהוי והתיישנות (שלא הועלו כלל על ידי המוסד), אך במהלך הדיון בבית הדין האזורי ובערעור לפנינו, העלה בא כוחו של המערער, עו"ד גדעון נתיב שייצג את המערער בהתנדבות במסגרת פעילותו בתכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין, טענה כי המערער מופלה לרעה ביחס לזכאי לקצבת נכה עבודה וביחס למי שהפך לנכה לפני גיל פרישה, והוא זכאי, לטענתו, לקצבת נכות גם לאחר הגיעו לגיל פרישה.

3. בית הדין האזורי פסק, כי המערער לא פרט כדבעי טענותיו בעניין ההפליה, אך לאור חשיבות הנושא בחן את הטענה וקבע כי יש לבחון את "אגד הזכויות המוענקות למבוטח כמכלול, בעניינים דומים". בנסיבות אלה נפסק, כי קיים שוני מהותי בין הזכאים לקצבת נכות לבין הזכאים לקצבת נפגעי תאונות עבודה, כך שלא קיימת הפליה בין הנמנים עם קבוצות אלה. כמו כן נפסק, כי קיים "מתאם מובהק" בין מועד הפסקת הזכאות לקצבת נכות, שהיא קצבה מחליפת שכר, לבין מועד תחילת הזכאות לקצבת זקנה, אשר תכליתה לאזן את הפגיעה ברמת השכר עם הפרישה ממעגל העבודה. לגישת בית הדין האזורי, המערער מבקש "לאחוז בחבל משני קצותיו", כך שתוקנה לו "זכאות (רעיונית) כפולה לקבל שתי הקצבאות בגין אותה תקופה", בניגוד לכוונת המחוקק. בית הדין דחה, איפוא, את טענת ההפליה ואת תביעת המערער.

    

4. המערער טען בהודעת הערעור, כי קצבת נכות היא "זכות קניינית" למענה העביר המערער תשלומים למוסד ועמד על זכותו של המערער "ליהנות משני העולמות גם יחד" ולקבל הן קצבת נכות והן קצבת זקנה, כעולה, לטענת המערער, מהוראות סעיף 251 לחוק החלות על מי שנכותו נקבעה לפני הגיעו לגיל פרישה. המערער חזר וטען, כי הופלה לרעה מחמת גילו בעת הגשת התביעה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ביחס למי שנכותו אושרה טרם הגיעו לגיל פרישה, וציין, בהקשר זה, כי מחלת המערער קיננה בגופו שנים רבות טרם הגיעו לגיל פרישה. המערער אף ציין בהודעת הערעור – אך לא חזר על טענתו בסיכומיו ובדיון שלפנינו - כי, ככלל, מי שזכאי לקצבת נכות כללית מופלה לרעה ביחס לנכה עבודה שקצבתו ממשיכה להשתלם לאחר שהגיע לגיל פרישה.

    

5. המוסד הבהיר כי הוא תומך בתוצאת פסק הדין ובטעמים המפורטים בו. לגוף העניין, דחה המוסד את טענות המערער והדגיש, כי השאלה העומדת בפני בית הדין אינה שאלת פרשנות, לנוכח הקביעה הברורה בלשון סעיף 195 לחוק. המוסד הוסיף וציין, כי קיימת אבחנה בין זכאים לקצבת נפגעי תאונות עבודה לבין זכאים לקצבת נכות כללית. בסוגיה העיקרית שהעלה המערער בדיון בערעור, נטען על ידי המוסד כי סעיף 251 לחוק נועד להשוות את שיעור קצבת הזקנה של מי שקיבל קצבת נכות כללית "בתכוף לפני שנעשה זכאי לקצבת זקנה" (כלשון סעיף 251 לחוק) "לאותו שיעור קצבת נכות שביטא את חלופת שכרו של המבוטח הנכה, שמצבו הרפואי מנע ממנו לתפקד ולהשתכר". כמו כן טען המוסד, כי אף אם במערער קיננה מחלה חבויה, כנטען, הקצבה משתלמת עקב אבדן כושר העבודה ולא עקב המחלה, תוך שהמוסד מציין כי המערער אכן המשיך לעבוד עד גיל פרישה ועם פרישתו הוא מקבל פנסיה מקג"מ.