המוסד לביטוח לאומי נ' א'

השופט משה טוינה

1.לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; ב"ל 22347-05-14) מיום 21.10.15 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי לעבודה את תביעת המשיבה והכיר בפגיעה בגב התחתון ממנה היא סובלת בעקבות אירוע תאונתי בעבודה מיום 19.6.2013, כתאונה בעבודה כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"); ובהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

2.כפועל יוצא מההכרה בתאונה כתאונה בעבודה, על המוסד לזמן את המשיבה לוועדה רפואית לקביעת דרגת נכות.

3.ביום 25.11.2015 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין. עיקר הערעור מופנה כנגד קביעת בית הדין האזורי בשאלת קיומו של אירוע תאונתי; ובהקשר זה נטען כי "שגה כב' בית הדין קמא משהסתמך על עדות יחידה ובודדת של המשיבה לקיום האירוע התאונתי, שלא נתמכה ולו בראשית ראיה, ואף עמדה בניגוד מוחלט וברור לכל חומר הראיות והממצאים שעמדו בפני בית הדין קמא; ובכלל זה באמנזיה רפואית אשר איננה תואמת את גרסת המשיבה. בהקשר זה רק אעיר, כי טענה בעניין אמנזיה רפואית מתייחסת לרישום רפואי מיום 23.6.2013, אשר איננו מזכיר אירוע תאונתי בעבודה, ומאידך נאמר בו כי המשיבה סובלת מכאבי גב תחתון "מזה כחודשיים" באופן שאיננו מתיישב עם גרסת המשיבה לאירוע תאונתי שאירע מספר ימים לפני הפניה לקבלת טיפול רפואי, שבעקבותיו היא סובלת מכאבים בגב.

4.בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 11.1.2016, ביקש המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין באופן שיעוכב הטיפול בתביעת המשיבה לקביעת דרגת נכות, ובכלל זה יעוכב זימונה של המשיבה לוועדה רפואית.

בהקשר זה טען המבקש כי הודעת הערעור "נתמכת בטיעונים כבדי משקל אשר יש בהם כדי לשנות מפסק הדין" סעיף 2 לנימוקי הבקשה; ולפיכך סיכויי הערעור טובים.

5.המבקש הוסיף כי זכויותיה של המשיבה לא תפגענה ככל שיעוכב הטיפול בתביעה לקביעת דרגת הנכות שהרי ככל שיידחה הערעור והדיון בוועדה לקביעת דרגת הנכות יתקיים רק לאחר שיסתיים הדיון בערעור – לא יהיה בכך כדי לשנות את זכויות המשיבה מכוח החוק – לגמלה או מענק.

מאידך טוען המבקש, כי ככל שיתקיים הדיון בקביעת דרגת הנכות ויתקבל הערעור, יש בכך בזבוז כספי ציבור לריק ועיכוב בדיון בתביעות של מבוטחים אחרים הממתינים לבירור דרגת הנכות בוועדות רפואיות לצורך קביעת זכויותיהם מכוח החוק.