עב"ל 3301-09-13 . ניתן ביום,,14

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; ב"ל 54316-11-12), במסגרתו נדחתה תביעת המערער לקבלת הלוואה עומדת על פי הסכם הניידות.

הרקע העובדתי

2.המערער, יליד יום 10.12.1943, הגיש ביום 26.10.2010 בקשה ללשכת הבריאות המחוזית בירושלים לשם קביעת אחוזי מוגבלותו בניידות. ביום 31.1.2011 נדון עניינו של המערער על ידי הוועדה הרפואית, וביום 15.2.2011 נשלח אליו מכתב מאת רופא המחוז לפיו נקבעה לו מוגבלות בניידות בשיעור של 50%. במכתב דנן צוין כי "המעוניין בגמלת ניידות יגיש תביעה לגמלת ניידות לסניף המוסד לביטוח לאומי שבאזור מגוריו ויצרף את המסמכים המפורטים בגוף התביעה". עוד צוין כי "בתנאים מסוימים, הגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי תוך חודשיים מיום שליחת תוצאות הבדיקה הרפואית, עשויה לזכות בקצבת ניידות מיום הגשת הבקשה לבדיקה רפואית בלשכת הבריאות".

3.המערער לא הכחיש את קבלת המכתב מיום 15.2.2011, ועל אף זאת הגיש את תביעתו למשיב (להלן: המוסד), לקבלת הלוואה עומדת מכוח הסכם הניידות, רק ביום 10.7.2012. תביעתו נדחתה על הסף על ידי פקיד התביעות, כיוון ש"מלאו לך 67 שנה בעת הגשת התביעה להלוואה... והבקשה להלוואה עומדת לא הוגשה תוך חודשיים מיום שנבדקת ע"י ועדה רפואית (סעיף 23 להסכם הניידות)".

4.בעקבות החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, בה טען כי הגיש תביעה לקבלת הלוואה עומדת למוסד (באמצעות תיבת הדואר שמחוץ לסניף) כבר ביום 26.10.2010, במקביל להגשת הבקשה ללשכת הבריאות המחוזית. עוד טען כי הוטעה על ידי המוסד, בכך שלא הנחה אותו להגיש את התביעה בתוך חודשיים לכל היותר ממועד ההכרה בו כמוגבל בניידות, וכי המוסד יכול היה לשאוב את הנתונים בקשר למוגבלותו ממערכותיו.

פסק הדין של בית הדין האזורי

5.בית הדין האזורי קיבל את הסכמת הצדדים שלא לקיים הליך הוכחות, ונתן את פסק דינו על בסיס סיכומי הצדדים ושאר החומר המצוי בתיק.

בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח שהגיש את התביעה להלוואה עומדת ביום 26.10.2010 כפי שטען, ואף לא הציג ראשית ראיה לכך; זכאות המערער לקבלת הלוואה כאמור קמה רק ביום 15.2.2011, ולפיכך לא היה זה הגיוני שיגיש תביעה לקבלת הטבה על פי הסכם הניידות במועד בו כלל לא היה זכאי לקבלה; גם לו היה מגיש את התביעה במועד הנטען, הייתה התביעה נדחית שכן לא היה זכאי לקבלת ההלוואה במועד זה; הנחיית המוסד לעניין הגשת התביעה הייתה ברורה, ועולה ממנה חובת המערער להגיש תביעה לשם קבלת ההטבה – כפי שעולה גם מסעיף 23(ב) להסכם הניידות; ולא מוטלת על המוסד חובה חוקית כלשהי לפעול לאיתור המבוטח לצורך מתן ההטבות מבלי שהוגשה תביעה. לאור זאת דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער.

טענות הצדדים בערעור

6.המערער טוען כי בית הדין שגה משלא קיבל את טענתו בדבר הגשת התביעה למוסד כבר ביום 26.10.2010; טעה בכך שקבע כי מאחר שלא הגיש תביעה למוסד נשללת זכאותו לקבלת הטבות על פי הסכם הניידות, והתעלם בכך מן האפשרות המוקנית למוסד לפי תקנה 5(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח – 1998 (להלן: התקנות) "לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה"; והתעלם מהתנהלות המוסד בעניינו של המערער, כלומר מכך שלא יידע אותו בדבר זכויותיו באופן העולה כדי הטעיה. בהקשר זה הדגיש המערער כי כיוון שהגיש את תביעתו בסמוך לגיל הפרישה, למחדל המוסד כלפיו משמעות כבדת משקל.