עב"ל 27849-09-13 . ניתנה ביום 30 מרץ 2015

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר עמי בריל ומר רפאל גליק; ב"ל 2743/08), שבו התקבלה תביעת המשיב להכיר באירוע לב שעבר ביום 25.7.07 כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן גם – החוק).

   הרקע העובדתי

2. הצדדים הסכימו על העובדות הבאות: המשיב, יליד 1958, עבד בתקופה הרלוונטית לתובענה כנהג מונית. ביום 24.7.2007 בשעה 19:30 – 20:00 אירע לו המקרה הבא: בעת שנסע במסלול תחבורה ציבורית עם המונית והתקרב לצומת, נצמד אליו רכב אחר וניסה להידחק לפניו בכביש. אותו רכב עמד לפגוע במוניתו. ברכב האמור ישבו ארבעה צעירים שהחלו לצעוק עליו, לקלל אותו ולאיים עליו שיהרגו אותו (להלן – האירוע). המשיב פחד ונסע לביתו נסער ונרגש. הוסכם על הצדדים כי אירוע זה היה, מבחינתו של המשיב, אירוע חריג. בשעה 21:00 הלך המשיב לישון וכעבור כשעתיים התעורר עם כאבי בטן. עוד הוסכמו העובדות הבאות:

   "בשעה 02.00-03.00 הרגיש חוסר אוויר לנשימה עד שעות הבוקר. בשעה 07.00 יצא לנסיעת עבודה אולם הרגיש לא טוב וחזר לביתו. בביתו החל להרגיש כאבים בחזה. התובע התקשר לבנו, בנו התקשר למ.ד.א. וכך הגיע לבית חולים רמב"ם ואושפז בין 25.7.2007 עד 29.7.2007. בתאריך 8.8.2007 עבר התובע התקף נוסף. בתאריך 13.8.2007 נותח.

   התובע תיאר בהודעה לחוקר הנתבע את אשר חש בסמוך לאחר האירוע כדלקמן: -

   'כשהגעתי לצומת צבר, הרמזור היה אדום והטרנזיט נעצרה מאחורי בנתיב לידי, אני הייתי בחרדה גדולה שהם לא ירדו מהרכב ויבואו להרביץ לי, הזעתי, פחדתי וכשהרמזור התחלף הם המשיכו בנסיעה ולא עצרו, למזלי. משם נסעתי ישר הביתה, הייתי נסער ורעדתי, הרגשתי מושפל ומפוחד. בבית היה הבן שלי יניב, סיפרתי לו מה קרה ואמרתי לו שהלב שלי דופק, הוא אמר לי שניסע לרופא כי הייתי חיוור. לא רציתי להפחיד אותו ואמרתי לו שאני אירגע לאט לאט. נחתי בסלון, עדיין הייתי נסער וחרד. הלכתי לישון בסביבות 21:00, התעוררתי אחרי שעתיים עם כאבי בטן, לקחתי 2 לקסדין כי חשבתי שיש בעיית עיכול, אחר כך המשכתי לשכב במיטה וההרגשה השתפרה, אחרי כשעה שוב הסיפור חזר על עצמו וכך זה נמשך עד הבקר'.

   ביוני 2000 היה לתובע אנגינה פקטוריס והוא עבר צנתור בבית חולים רמב"ם ומאז נמצא במעקב אצל רופאת המשפחה.

   ביום 22.7.2007, מספר ימים עובר לאירוע, פנה התובע לרופא המשפחה – הכל בהתאם למסמך הרפואי מאותו מועד.

   התובע עישן סיגריות 30 שנה, קופסא ליום. התובע הפסיק לעשן מספר חודשים לפני האירוע הנ"ל."

   המומחה הרפואי הראשון

3. פרופ' אנדריי קרן מונה כמומחה-יועץ-רפואי לבית הדין. כעולה מחוות דעתו של פרופ' קרן, ביום 25.7.07 לקה המשיב באוטם שריר הלב. פרופ' קרן קבע כי: המשיב אובחן כסובל ממחלת לב כלילית כרונית עוד בשנת 2000 ובאותה שנה אף עבר שני צנתורים; המשיב היה בעל גורמי סיכון כבדים להתפתחות טרשת עורקים בכלל וטרשת כלילית בפרט ובהם – סיפור משפחתי כבד להתרחשות אוטמים בשריר הלב בגיל צעיר, סוכרת, עישון, היפרכולסטרולמיה ועודף משקל; בין השנים 2000 – 2007 המשיב לא הקפיד על טיפול תרופתי ועל בדיקות מעקב וערכי סוכר, ושומני דם היו בלתי מאוזנים. פרופ' קרן ציין כי ביום 22.7.07, מספר ימים לפני התרחשות האירוע החריג, פנה המשיב לרופאת המשפחה ונבדק, עקב "לחצים בחזה יותר בזמן הליכה וגם במנוחה" – תלונות המתאימות לתיאור של תעוקה טרייה, מצב שבו קיים סיכון גבוה ללקות באוטם חריף של שריר הלב. לבסוף סיכם פרופ' קרן את מסקנותיו כך:

   "ב ... אוטם שריר הלב בו לקה התובע ב- 25/7/07 לא נגרם כתוצאה מהאירוע בעבודה אלא כתוצאה ממהלך טבעי של מחלתו הכלילית הקשה והמפושטת של התובע, אשר התפתחה במהלך השנים, על רקע גורמי הסיכון הכבדים אשר קיננו בו. על פי הרישום הרפואי, התובע החל לסבול שוב מכאבים בייחוד במאמץ אך גם במנוחה יומיים עובר לאירוע החריג בעבודה, דהיינו, סבל מתעוקה טרייה ובלתי יציבה, מצב הכרוך בסיכון גבוה ללקות באוטם חריף של שריר הלב. השינויים הקשים בעורקי הלב הביאו אותו לאשפוז נוסף לאחר האוטם החריף של שריר הלב ב- 8/8/07 עם תמונה קלינית זהה לזו בגינה הגיע לביה"ח ב- 25/7/07.

   ג. האירוע בעבודה יכול היה לגרום, בעקבות ההתרגזות וההתרגשות, לעליה חולפת בלחץ הדם ובדופק, אך באותו מועד התובע לא פיתח תעוקה ברורה. אמנם תעוקת לב יכולה להתבטא בצורות שונות, אך במקרה של התובע, בכל הפעמים בהם סבל מהחמרה במצב הלבבי, התלונן גם על כאבים בחזה. אם כן, גם אם היתה לאירוע בעבודה השפעה כלשהי על הופעת מחושים של כאבים בחזה וקוצר נשימה החל מ- 02:00, השפעה זו היתה שולית ובלתי משמעותית לעומת מצבו של התובע באותו מועד, כפי שפורט בהרחבה בתשובה לשאלה ב'.