המוסד לביטוח לאומי נ' פלוני

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט הבכיר אסף הראל ונציגי הציבור גב' עולא מוסא ומר צבי הלפרין, ב"ל 27303-12-20) בגידרו התקבלה תביעת המשיב להכיר באירוע ירי לעברו כתאונת עבודה.

בתקופה הרלוונטית, עבד המשיב כנהג אוטובוס ציבורי להסעות. ביום 24.11.05 נסע ברכבו לעבר נקודת האיסוף הראשונה, ובמהלך נסיעתו, בטרם אסף נוסע כלשהו, נפצע מירי שפגע בו. בעקבות הירי, התנגש רכבו של המשיב ברכב אחר חונה.

בהחלטה מיום 28.1.24 קבע בית הדין האזורי כי המשיב עומד בנטל השכנוע להראות כי נפגע תוך כדי ועקב עבודתו כנהג הסעות בחברה. בית הדין קבע כי בנסיבות העניין חלה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). זאת, כיוון שמדובר בנהג הסעות שעבודתו מתחילה מעת יציאתו מביתו, ולא רק בשעת עליית הנוסע הראשון לרכב. בהמשך לכך קבע בית הדין כי החזקה לא נסתרה, תוך שהוא מנמק החלטתו זו כך:

"במקרה כאן, טוען התובע שאין לו אויב ואין לו סכסוך עם אף אחד, וכי נקלע באקראי לירי (עדות התובע בעמוד 10 לפרוטוקול). גרסת התובע לא נסתרה. אף שהמשטרה פתחה בחקירת אירוע הירי, החקירה הופסקה בשל כך שהעבריין אינו ידוע, באופן שהחקירה יכולה להתחדש בכל עת. המדינה סרבה לאפשר לצדדים לעיין בחומרי החקירה מאחר ואלה כוללים חומרי חקירה רגישים. היא אפשרה זאת רק לגבי ארבעה מסמכים, ביניהם שני דו"חות פעולה של המשטרה והודעה שמסר התובע לחוקר המשטרה ביום בו נפגע (מוצגים נ/1-נ/4; עמדת המדינה כפי שהוגשה בהליך בר"ע (ארצי) 4714-12-21). ממסמכים אלו לא ניתן לדעת האם מסתבר יותר שאירוע הירי כוון לתובע, או שמא הוא נקלע אליו באקראי. בהודעה שמסר התובע לחוקר המשטרה, ציין התובע שהוא לא יודע מי ירה בו; אינו יכול לספר מה קרה לו; והוא לא רוצה לשתף פעולה ולספר מה היה בדיוק. ניתן היה לטעון כי חוסר שיתוף פעולה זה של התובע מלמד שהוא מנסה להסתיר מידע, אולי מידע המלמד שהירי כוון אליו. אלא שזו השערה בלבד. התובע מסביר שההודעה נגבתה ממנו ביום בו נפגע, זמן קצר לאחר הירי, והוא לא היה בהכרה מלאה (עדות התובע בעמוד 11 לפרוטוקול). מעבר לגרסה זו של התובע שלא נסתרה, יש לקבוע שהסיבות לאי רצונו של התובע לשתף פעולה עם השוטר במסירת גרסה יכולות להיות מגוונות – למשל חששו שמשפחתו תיפגע. חיזוק לאפשרות זו ניתן ללמוד מדו"חות הפעולה של המשטרה שציינו שבמתחם משפחת XXX בג'סר א זרקא לא היתה נכונות של אף אחד לשתף פעולה עם המשטרה. היינו, לא מדובר בהתנהלות שיוחדה לתובע בלבד. אנו קובעים שהנתבע לא הצליח להראות שמסתבר יותר שהירי כוון לתובע וכי אינו קשור לעבודה".

בית הדין האזורי היה ער לכך שהמדינה הגישה פרפרזה של חומר החקירה מהתיק המשטרתי, לפיה הירי ממנו נפגע המשיב לא היה אקראי או תועה, אולם קבע כי: "איננו מקנים לפרפרזה זו משקל כלשהו עת לא הוצגו לנו המסמכים או הראיות שעמדו בבסיס ניסוחה".

על יסוד ההחלטה מיום 28.1.24 מונה מומחה יועץ רפואי על מנת שיחווה דעתו האם בעקבות הירי נדרש המשיב לטיפול רפואי או שהיה מצוי בתקופת אי כושר. המומחה שמונה קבע כי המשיב נדרש לטיפול רפואי וכי היה מצוי בתקופת אי כושר בעקבות הירי. לאחר היאסף החומר ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר בגדרו קבע, בין היתר, כי אינו מוצא מקום לסטות מקביעותיו בהחלטה מיום 28.1.24 לפיהן לא הוכח כי הירי היה מכוון, כמפורט לעיל.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים בפנינו בכתב ובעל-פה ואת מכלול החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וננמק.

נקדים ונציין כי לצורך הכרעה בערעור אין מקום להידרש לשאלה אם המשיב היה בדרכו לעבודה, שאז הנטל לשכנע בקיומה של תאונת עבודה מוטל על שכמו, או שהיה במהלך העבודה, שאז הנטל לסתור קיומה של תאונת עבודה מוטל על המוסד, נוכח חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק. הטעם לכך שאיננו רואים מקום להידרש לשאלה זו, השנויה במחלוקת בין הצדדים, נעוץ בכך שמאזן ההסתברויות נוטה לצד המסקנה כי מדובר בירי שכוון כלפי המשיב באופן אישי, ולא בירי תועה. משההכרעה מושתתת על נטיית מאזן ההסתברויות, הרי שהשאלה מי נושא בנטל השכנוע אינה מעלה ואינה מורידה.

המסקנה כי כף המאזניים הראייתית נוטה לעבר המסקנה העובדתית כי הירי היה ירי מכוון לעבר המשיב מבוססת על הטעמים הבאים:

ראשית מיקום וזמן הירי. מדובר בירי שבוצע בסביבות השעה חמש לפנות בוקר, בסמוך לביתו של המערער. אין מדובר בירי במקום הומה אדם, אלא כאמור באשמורת בוקר ראשונה שבה התנועה ברחובות דלילה. נציין בקשר לכך כי בא כוחו המלומד של המשיב טען בפנינו כי העובדה שהמשיב החל בנסיעה והתרחק כמה מאות מטרים מביתו מחייבת את המסקנה שמדובר בירי תועה, אך אין בידינו לקבל טענה זו, שכן סביר הרבה יותר, לאור השעה והקרבה לבית, כי עסקינן במארב מתוכנן;

שנית מהפרפרזה שניתנה על ידי המדינה עולה כי בחומר החקירה קיימת אינדיקציה לכך שמדובר בירי מכוון. המדינה הייתה נכונה להעמיד לעיון בית הדין בלבד את חומר הגלם שעליו הושתתה הפרפרזה, אולם המשיב התנגד בכל תוקף לכך שבית הדין יעיין בחומר (ראו פרוטוקול הדיון בבר"ע 4714-12-21 מיום 20.1.2022 ע' 2 ש' 17 – 18, ע' 3 ש' 21 – 22). אנו סבורים כי סירוב זה של המשיב בעל משקל ראייתי הפועל לחובתו. נקדים ונציין כי במשפט המהותי והדיוני קיימים הסדרים המתירים לבעל דין לסרב לעשות מעשה מסוים או לשתף פעולה בדרך זו או אחרת אך בד בבד זוקפים במישור הראייתי לחובתו את סירובו. כך למשל, ומבלי להתיימר למצות, הם פני הדברים בהליכים פליליים: כאשר בנסיבות מסוימות חשוד מסרב לעריכת חיפוש בגופו (סעיף 11 לחוק סדר הדין בפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996; כאשר נאשם נמנע מלהעיד במשפטו (סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש), תשמ"ב-1982); כאשר נהג מסרב ליתן דגימת רוק (סעיף 64ד לפקודת התעבורה (נוסח חדש). עקרון זה הוחל גם בהליכים אזרחיים: כאשר בנסיבות מסוימות מסרב בעל דין לערוך בדיקה גנטית לאחר שניתן צו לעריכתו (סעיף 28ח לחוק מטען גנטי, תשס"א-2001); כאשר בעל דין נמנע מהצגת ראיה רלוונטית שברשותו או העדת עד או עריכת חקירה נגדית (השוו: בר"ע (ארצי) 39917-09-20פלונית – חברה אלמונית (20.12.20), סעיף 20); כמו כן, חל עקרון זה גם בהליכים מינהליים עת בעל דין מסרב שבית המשפט יעיין בחומר חסוי עליו השתיתה הרשות המינהלית את החלטתה במעמד צד אחד. וכך נאמר בבגץ 9949/08 ‏מרים חסן עבד אלקרים חמאד נ' שר הביטחון (14.11.16):

"בדרך כלל, כאשר מדובר בהליך ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית, סירובו של עותר לכך שבית המשפט יעיין בחומר חסוי במעמד צד אחד – המוביל לאי-הצגתו לבית המשפט – לא יסייע לו. זאת, כיוון שעל טענותיה של המדינה בעניין חומר הראיות שבידה חולשת ממילא חזקת החוקיות. החזקה היא, שהרשות המינהלית קיבלה החלטה כדין, ועל העותר מוטל הנטל להפריכה ...".

ברוח זו נאמר גם בבגץ 4252/17 ‏ חה"כ ד"ר יוסף ג'בארין נ' הכנסת (14.7.20), (פיסקה 20): בגץ 708/17 ‏ ‏ ארגון עורכי הדין הערבים בנגב נ' משטרת ישראל (23.1.17), (סעיף 1 לפסק דינו של השופט סולברג, שהיה במיעוט, אך לא לענין זה), שם נאמר כך:

"בשים לב לסירוב העותרים לעיון בית המשפט בחומר החסוי, קמה חזקה, שלא נסתרה, כי המתווה הנדון, שבבסיסו איזונים בין השיקולים המתנגשים, מבוסס כדין על עמדתם החסויה של גורמי הביטחון, כך אן כך לא קמה עילה להתערבותינו".

ראו גם: בג"ץ7093/02 אבו אל פילאת סרי – לשכת העיתונות (27.10.02) יחד עם דנג"צ 9614/02 אבו אל פילאת סרי – לשכת העיתונות (10.2.03).

במקרה דנן המדינה בכובעה כרשות החוקרת את סיבת הירי נכונה היתה להציג לעיני בית הדין בלבד את החומר החסוי עליו השתיתה את מסקנתה בפרפרזה הגלויה לפיה מדובר בירי שכוון למשיב ולא ירי תועה. המשיב סירב שבית הדין יעיין בחומר החסוי. בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות אלה אין משקל לעמדת המדינה, ובהקשר זה עמדתנו שונה. כעולה מהמפורט לעיל בהליכים פליליים, אזרחיים ומינהליים גם אם בעל דין רשאי לסרב לעשות מעשה או לכך שבית הדין יעיין בחומר חסוי הרי שכאשר סירובו בלתי סביר ניתן להסיק מסקנות ראייתיות לחובתו ממנו. זאת ועוד. בהליכים מינהליים ממילא עומדת לרשות המינהלית חזקת תקינות המעשה המינהלי, ולכן בעל דין המסרב מטעמים שאינם סבירים לאפשר לבית הדין לעיין בחומר חסוי עליו הושתתה החלטת הרשות המינהלית יתקשה להפריך חזקה זו. הנה כי כן, סירוב בלתי סביר של בעל דין לאפשר לבית הדין לעיין בחומר החסוי פועלת לחובת בעל הדין המסרב, ובית הדין אינו אמור בנסיבות אלה להתעלם מסירובו של בעל הדין ואינו אמור לשלול את ערכה הראייתי של עמדת הרשות בפרפרזה הגלויה. משכך, לטעמינו במקרה דנן עומדת למדינה בכובעה כרשות החוקרת את נסיבות הירי חזקת תקינות המעשה המינהלי ביחס למסקנתה לפיה הירי לא היה תועה. משסירב המשיב לאפשר לבית הדין לעיין בחומר החסוי עליו מושתתת מסקנת המדינה בפרפרזה הגלויה בדבר היות הירי מכוון אליו הרי שחזקת המעשה המינהלי ביחס לפרפרזה זו נותרה על מכונה ולא התערערה. משכך, פרפרזה זו היא בעלת משקל ראייתי מסוים, אשר איננו נדרשים להגדיר את טיבו, בעת קביעת סיבת הירי.

שלישית אין מחלוקת כי המשיב כמו גם בני משפחתו לא שיתפו פעולה עם חקירת המשטרה. בית הדין האזורי קבע בהקשר זה כי "הסיבות לאי רצונו של התובע לשתף פעולה עם השוטר במסירת גרסה יכולות להיות מגוונות". אולם, קיומו של מגוון פוטנציאלי של סיבות לאי-שיתוף פעולה אינו פוטר את המשיב מלפרט את הסיבה שהניעה אותו ואת בני משפחתו להימנע משיתוף פעולה על מנת שניתן יהיה להעריך סבירותו של נימוק זה. משלא עשה כן, אף נקודה זו הינה בעלת משקל מסויים לחובתו.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל הערעור מתקבל, ואנו קובעים כי אירוע הירי שבו נפגע המשיב אינו בגדר פגיעה בעבודה. החיוב בהוצאות שהטיל בית הדין האזורי על המוסד - מבוטל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ה (18 יוני 2025), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.