פס"ד העוסק בענישה משמעתית של עורך דין שהורשע בעבירת עיכוב כספי לקוח

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 73/17, בגדרו זוכתה המערערת מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח ומעבירה של אי מענה ללשכה ואושרה הרשעתה בעיכוב כספי פיקדון, תוך הפחתת חודש אחד מעונש ההשעיה בפועל שהוטל על המערערת על ידי בית הדין המשמעתי במחוז ת"א והמרכז (להלן: "בית הדין המחוזי"), כך שעונש ההשעיה בפועל הועמד על 6 חודשים.

ההליכים הקודמים

1.ביום 22.1.17 הוגשה קובלנה כנגד המערערת. בכתב הקובלנה יוחסו למערערת עבירה של עיכוב כספים ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין, על פי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וכן עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין וביצוע מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע (להלן: "האישום הראשון"). כמו כן יוחסה למערערת עבירה של אי מתן תשובה לקובלת, בכך שהמערערת לא השיבה לשלוש פניות של וועדת האתיקה (להלן: "האישום השני").

2.ביום 18.7.17 ניתנה הכרעת הדין בעניינה של המערערת בבית הדין המחוזי. בית הדין המחוזי קבע כי מהראיות שהוצגו בפניו, לרבות עדותה של המתלוננת ועדותה של המערערת בעצמה, עולה כי ביום 24.11.13 הופקד בחשבונה של המערערת סך של 13,145 ₪ על ידי מזכירות בית המשפט העליון עם סיומו של הליך הערעור בו טיפלה המערערת (ע"א 1167/11). עוד נקבע כי עד למועד החזרת הכספים על ידי המערערת למתלוננת ביום 27.12.16 הכספים היו בחשבונה האישי של המערערת ונעשה בהם שימוש פרטי. בית הדין קבע כי גם אם תתקבל גרסת המערערת, כי לא ידעה על החזר הכספים, הרי שאין מחלוקת כי שבועיים לאחר יום ה- 4.6.15 ידעה המערערת כי הכספים נמצאים בחשבונה ובכל זאת מצאה לנכון להחזירם למתלוננת כמעט שנה וחצי לאחר מכן וזאת רק לאחר שהוגשה נגדה תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. עוד צוין כי בחודש אוגוסט 2015 הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין בגין אי החזרת הכספים וכי ביום 27.1.16 נשלחה למערערת הודעה על הגשת התלונה. בית הדין קבע כי המערערת העלתה מספר הסברים לאי החזרת הכספים וכי ניכר הרושם של ניסיון מצידה לחפש סיבה למחדל. באשר לאישום השני, נקבע כי המערערת קיבלה את הודעת הלשכה מיום 27.1.16 וחתמה על אישור מסירה, אולם לא הגיבה לפניה האמורה. לאור האמור נקבע כי הקבילה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את הקובלנה והמערערת הורשעה בכל סעיפי האישום.

3.בהמשך למתן הכרעת הדין נשמעו הטיעונים לעונש ובסמוך לאחר מכן ניתן גזר הדין. בית הדין המחוזי גזר על המערערת עונש של 7 חודשי השעיה בפועל, 12 חודשי השעיה על תנאי למשך 24 חודשים, והוצאות ללשכה.

4.ביום 10.1.18 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי. בית הדין קבע בפסק דינו כי הגם שהרשעתה של המערערת בעיכוב כספי הלקוחה מבוססת היטב, לא הוכחה בנסיבות המקרה עבירה של שליחת יד בכספי הפיקדון. בית הדין הארצי ציין כי בית הדין המחוזי לא נכנס כלל לדיון הנדרש ולא קבע ממצאים המתייחסים להוכחת המחשבה הפלילית. בית הדין ציין מספר עובדות (החלפת כתובת מייל של מתלוננת; מחלתה הקשה של המערערת; הליך גירושין קשה שעבר על המערערת; השבת פיקדון למשפחה נוספת אותה ייצגה בפרשה זו; אי דרישת ואי קבלת שכר מהמתלוננת) היכולות ללמד על יסוד נפשי שאינו כולל מרמה או כוונת נטילה. נקבע בפסק הדין כי היה על בית הדין המחוזי לדון ברכיבים אלו כדבעי על מנת לקבוע ממצאים באשר ליסוד הנפשי, שכן לא כל עיכוב כספי פיקדון עולה כדי שליחת יד. לאור האמור, זוכתה המערערת מהעבירה של שליחת יד בפיקדון והורשעה בעבירה של עיכוב כספי לקוח שלא כדין.

5.בית הדין הארצי סבר שיש לזכות את המערערת מן האישום השני עקב ליקוי בהליך שהתקיים בפני בית הדין המחוזי. בשלב ההוכחות ובשלב הסיכומים הקובלת לא העלתה כל טענה או ראיה ביחס לאישום השני. רק לאחר תום שלב הסיכומים, משהייתה המערערת עדיין באולם הדיון, היא נחקרה על עבירה זו. בית הדין הארצי ביקש מב"כ המשיבה את עמדתו בדבר משמעות ליקוי זה בהליך וב"כ המשיבה הסכים כי יש לוותר על אישום זה בנסיבות העניין. לאור האמור, זוכתה המערערת מן העבירה שיוחסה לה באישום השני.

6.לעניין גזר הדין קבע בית הדין הארצי כי על אף הזיכוי מעבירה של שליחת יד והותרת הרשעה בעבירה של עיכוב כספי פיקדון בלבד, יש להפחית מעונש ההשעיה בפועל חודש אחד בלבד וזאת נוכח הזיכוי מהאישום השני. לאור האמור, הועמד עונש ההשעיה בפועל על 6 חודשים וכן נקבע כי שאר רכיבי הענישה יעמדו בתוקפם.