שיפוני נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי"), מיום 8.3.18 (בד"א 111/17), במסגרתו נדחה ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, מחוז תל-אביב (להלן: "בית הדין המחוזי"), מיום 15.11.17, בגדרה הוחלט על השעיה זמנית של המערער, על רקע כתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בתל-אביב.

רקע והחלטות בתי הדין המשמעתיים

1.ביום 15.11.17 ניתנה החלטת בית הדין המחוזי בתיק בד"מ 50-17. ההחלטה ניתנה בבקשה להשעיה זמנית שהוגשה ביום 4.6.17 בהתאם לסעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין, או החוק").

2.בבסיס הבקשה, כתב אישום שהוגש כנגד המבקש ביום 11.9.16 בבית משפט השלום בתל- אביב (ת"פ 22684-09-16), במסגרתו יוחסו לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. על פי כתב האישום, ביום 11.2.16, במהלך פגישת גישור שהתקיימה במשרדו של מגשר, תקף המערער את המתלונן, באופן שהטיח בחוזקה קנקן מים בפניו של המתלונן, והדבר נעשה בפני המגשר, תוך כדי הליך גישור. כתוצאה מכך, נגרמה למתלונן חבלה של ממש, בדמות חתך על פני גשר אפו.

3.בית הדין המחוזי סקר את הראיות שהוצגו לפניו לביסוס כתב האישום וקבע כי הוכח קיום ראיות המהוות בסיס לעובדות שבאישומים בכתב האישום, ומאידך, כי לא עלה בידי המבקש לבסס את גרסתו ולהפריך את הקבילה. עוד קבע בית הדין המחוזי כי באופי המעשה ובנסיבות המקרה, היה בהתנהלות המערער משום קלון, והגיע למסקנה כי יש להשעות את המערער בהשעיה זמנית "מלאה" אשר תיכנס לתוקף בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה (שניתנה, כאמור, ביום 15.11.17).

4.ערעורו של המערער בפני בית הדין הארצי נדחה. בית הדין הדגיש את חומרתו היתרה של מעשה אלימות מצד עו"ד, במיוחד כשהוא נעשה בתוך "זירת המשפט", כלומר – באולם בית המשפט, במשרדו של בורר או של מגשר. עוד נקבע בפסק הדין, כי מעשה אלימות מצד עו"ד בעת מילוי תפקידו הינו מעשה שיש עמו קלון וכי מעשה אלימות שנעשה על ידי עו"ד בתוך זירת המשפט ואגב ניהול הליכים משפטיים – הינו מעשה שיש עמו קלון רב. בית הדין הארצי קבע כי בהחלטת בית הדין המחוזי נמצא מענה נכון לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום וכן בשאלת קיומו של הקלון. צוין בפסק הדין כי לא נמצא פגם בהחלטת בית הדין המחוזי בדבר השעיה מלאה עד לסיום ההליך הפלילי. בית הדין הארצי התייחס לסוגיית השיהוי בהתנהלות הרשויות כלפי המערער ומצא שאין בכך כדי להכריע בנסיבות העניין. נקבע כי כניסת ההשעיה לתוקף תידחה "פעם נוספת ואחרונה" למשך 30 ימים מיום מתן פסק הדין (שניתן, כאמור, ביום 8.3.18).

טענות הצדדים

5.לטענת המערער, שגה בית הדין הארצי בקובעו כי הגשת הבקשה להשעייתו הזמנית מכוחו של סעיף 78(ג) לחוק בחלוף 9 חודשים ממועד הגשת כתב האישום, ו-7 חודשים ממועד המצאתו למשיבה, אינה מהווה שיהוי.

הטענה היא כי שגה בית הדין הארצי, כאשר מחד, קיבל את הטענה כי מדובר בשיהוי ניכר בהגשת הבקשה, אולם מאידך, דחה את הטענה בדבר הנפקות שיש לשיהוי כאמור, הן כטענה מקדמית והן לגופו של עניין, וכן שגה בדחותו את טענת המערער, לפיה בהשתהות בית הדין המחוזי במתן החלטתו, יש כדי לשמוט את הקרקע תחת עצם הקביעה, כאילו נשקפת לציבור מהמערער כעורך דין סכנה שכזו, עד כי לא ניתן להמתין מספר חודשים להכרעת דינו בהליך הפלילי, וקיימת בהילות בהשעייתו לאלתר.

6.לטענת המערער, בית הדין הארצי לא העמיק בבחינת הראיות, אלא סמך ידיו על הניתוח הראייתי שערך בית הדין המחוזי. ברם, את אופן בחינת הראיות על ידי בית הדין המחוזי, הגדיר המערער כמאופיין ברשלנות רבתי.